תורת הקרבנות דורשת מהאדם להביא לפני ה' מנחה מושלמת. כשם שהתורה פוסלת בעלי חיים בעלי מומים גופניים, כך היא דורשת שלמות טבעית וזמנית, וקובעת גבולות ברורים שאין להוסיף עליהם או לגרוע מהם [ספורנו]. בחירתם של בעלי חיים ספציפיים אלו לקרבן אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי הם מסמלים את האבות: השור בזכות אברהם (שרץ אל הבקר), הכבש בזכות יצחק (שהוקרב איל תחתיו), והעז בזכות יעקב (שהביא גדיי עזים לאביו). יתרה מכך, אלו הם בעלי חיים נרדפים וחלשים, וה' בוחר תמיד לקבל קרבן מן הנרדף ולא מן הרודף [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. עובדת הקדמתו של השור לכל שאר הקרבנות נועדה להעביר מסר של כפרה ופיוס על חטא העגל. כמשל למלך שהושיב בראש השולחן את אשתו שנחשדה לשווא כדי לטהר את שמה לעיני כל, כך ה' מציב את השור בראש כדי להראות שישראל נטהרו מן החטא, שבוצע בעיקרו על ידי הערב רב [רבנו בחיי, צאינה וראינה, הדר זקנים, צרור המור].
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז
מדוע הם נקראים בשמות אלו מיד עם לידתם, בעודם עגלים או טלאים? בניגוד לאדם שנולד חסר דעת ורוכש את שלמותו בשלבים, הבהמה נולדת עם מלוא תכונותיה וטבעה הסופי כבר מרגע הלידה [שפתי כהן, כלי יקר, צרור המור, ביאור יש"ר, אבן עזרא]. מבחינה הלכתית, פירוט המינים נועד לפסול מקרבן בהמות המעורבות ממינים שונים (כלאיים), או בהמה שנולדה ממין אחד אך במראה צורתה דומה למין אחר (נדמה), שכן נדרש שהקרבן יהיה ממין טהור ומובהק [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, רלב"ג, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
כִּי יִוָּלֵד
הבהמה כשרה רק אם נולדה בלידה טבעית ורגילה, להוציא ולד שיצא דרך דופן הבטן בניתוח (יוצא דופן), שכן לידה כזו מעידה על חסרון טבעי בוולד או באם [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים
בעל חיים שלא מלאו לו שבעה ימים מוגדר כ"מחוסר זמן" ופסול להקרבה [ספורנו, תורה תמימה, ועוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמתנה זו נועדה לוודא שהוולד בר־קיימא ואינו נפל, וכן כדי שיפרוש מטומאת הלידה ויתנקה לפני כניסתו למחנה שכינה [בכור שור, חזקוני, רד"צ הופמן]. טעם עמוק נוסף הוא הצורך שהוולד יעבור שבת אחת לפחות. השבת היא זו שמעניקה חיות, חוזק וקיום לכל הבריאה, ואין להביא קרבן לה' בטרם יקבל את קדושת השבת. הדבר משול לאורחים שאינם יכולים לראות את פני המלך בטרם יראו את פני המלכה [רבנו בחיי, צרור המור, שפתי כהן]. כמו כן, ההמתנה שבעה ימים מזכירה לאדם שה' ברא את עולמו בששת ימי המעשה ונח בשביעי, ובכך מונעת את המחשבה השגויה שהקרבן מוקרב חלילה לכוחות הטבע של ימי השבוע השונים [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים]. במישור הפנימי, שבעת הימים מסמלים את תהליך ההבשלה של שבע המידות והרגשות בנפש, שרק לאחריו ראוי האדם להתמסר לה' [חומש קה"ת].
תַּחַת אִמּוֹ
התורה דורשת שהוולד ישהה עם אמו. דרישה זו פוסלת לקרבן ולד יתום שאמו מתה בטרם או במהלך הלידה, שכן נדרש שהאם והוולד יחיו יחד בעולם לפחות רגע אחד [תורה תמימה, רלב"ג, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. בנוסף, מילה זו ממעטת ולד של בהמה טריפה שאינה צפויה לחיות [תורה תמימה, אדרת אליהו], ומלמדת שאסור לוולד לינוק מבהמה שהוקדשה, אלא אם הותנה על כך מראש [תורה תמימה].
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
המילה והלאה מדגישה שיום השמיני עצמו נכלל בזמן ההיתר [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו]. הפרשנים מסכימים כי ישנה הבחנה הלכתית בין היום ללילה: כבר בליל היום השמיני מותר להקדיש את הבהמה לקרבן, אך ההקרבה עצמה על המזבח תתבצע רק ביום השמיני בבוקר, על פי הכלל "לילה לקדושה ויום להרצאה" [תורה תמימה, רש"ר הירש, פענח רזא, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. ציון ההיתר דווקא מיום זה מלמד שקרבנות נדבה כשרים להקרבה מיד ביום השמיני, בניגוד לקרבנות חובה שלכתחילה ראוי להמתין בהם שלושים יום [העמק דבר].
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'
המילה לקרבן מלמדת שחל איסור להקדיש בעל חיים שהוא מחוסר זמן, המילה אשה (אש המזבח) מתירה את הקרבתו גם שלא לשם חובתו המקורית, והמילה לה' באה לרבות אפילו את שעיר המשתלח ביום הכיפורים, שאינו עולה על המזבח אך גם הוא חייב לעמוד בתנאי הזמן ואינו יכול להיות מחוסר זמן [תורה תמימה, אדרת אליהו].