קדושת התרומה מייעדת אותה לכהן, אך מעגל האוכלים מורחב אל מעבר לכהן עצמו, וכולל את בני ביתו הקבועים. הפסוק מגדיר את גבולות המשפחה המורחבת של הכהן, ומעניק את הזכות לאכול מהקודש למי שנספח אליו באופן מוחלט, בין אם על ידי קנייה ובין אם על ידי לידה בביתו.
המילים נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ מתייחסות בראש ובראשונה לעבד כנעני שגופו קנוי לבעליו לצמיתות [רוב הפרשנים]. קניין זה שונה מעבד עברי, שאינו נחשב קניין כספו המוחלט של הכהן משום שהוא עתיד לצאת לחופשי [העמק דבר, רד"צ הופמן, אדרת אליהו]. המילה נֶפֶשׁ באה לרבות אפילו בהמות שקנה הכהן, שאף הן מותרות לאכול מתרומה הראויה למאכל בהמה, כגון כרשינים [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, הקניין חייב להיות מוחלט. לכן, עבד השייך בשותפות לכהן ולישראל, עבד שחציו בן חורין, או עבד המעוכב גט שחרור ואין לאדונו שעבוד עליו, אינם רשאים לאכול בתרומה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
בנוסף לעבדים, הפרשנים מסכימים כי אשת הכהן נכללת גם היא בהגדרה של קִנְיַן כַּסְפּוֹ ואוכלת בתרומה מכוח פסוק זה [רש"י, רלב"ג, שד"ל]. אף שאינה קנויה כעבד, המונח "קניין" מתייחס לכל דבר הנכנס לרשותו המשפטית של האדם בזכות, לרבות קידושי אישה [תורה תמימה, מלבי"ם]. גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שפסוק זה מתייחס ספציפית לאישה ארוסה (שנתקדשה בכסף), שמן התורה כבר מותרת בתרומה, אף שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתיכנס לחופה (נישואין), מחשש שתמזוג כוס של תרומה ותעביר לקרוביה שאינם כוהנים [רש"ר הירש, גור אריה, לבוש האורה, משכיל לדוד]. לעומת זאת, אישה שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, שכן היא נחשבת קניינו של אחיו המת ולא קניינו הישיר של היבם [תורה תמימה, משכיל לדוד].
על העבד הקנוי נאמר הוּא יֹאכַל בּוֹ. המילה הוּא באה להדגיש שרק מי שקנוי במלואו אוכל [מלבי"ם], והמילה בּוֹ מרמזת שהעבד אוכל מן הפסולת והחלקים הפחותים של התרומה, ולא מהלחם המובחר של אדוניו [העמק דבר].
המעגל השני של בני הבית הוא וִילִיד בֵּיתוֹ, אלו הם בני השפחות שנולדו בתוך ביתו של הכהן [רש"י, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], אפילו אם אביהם הוא עבד עברי [העמק דבר, רד"צ הופמן]. הפרשנים שואלים מדוע היה צורך לציין את יליד הבית, הרי אם עבד שנקנה בכסף אוכל בתרומה, קל וחומר שעבד שנולד בבית יאכל. התשובה היא שהפסוק בא ללמד שגם אם עבד יליד בית מנוול, מוכה שחין ואינו שווה כסף כלל, הוא עדיין אוכל בתרומה. הלכה זו נלמדת מיליד הבית ומוחלת לאחור גם על עבד שנקנה בכסף ואיבד את ערכו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, המילה וִילִיד ממעטת עובר; רק מי שכבר נולד (ילוד) מקנה זכויות לאכול בתרומה, אך עובר במעי אמו אינו מאכיל [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הפסוק מסתיים במילים הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ. המעבר מלשון יחיד (יליד) ללשון רבים (הם) מלמד שההיתר חל על זכרים ונקבות כאחד [אבן עזרא], ושהוא מוסב הן על קניין הכסף והן על יליד הבית [הכתב והקבלה]. מעבר לכך, לשון הרבים טומנת בחובה עיקרון הלכתי של "קניין אוכל מאכיל" (חז"ל דרשו זאת כאילו נכתב יַאֲכִילוּ). כלומר, לא רק שהם אוכלים בעצמם, אלא הם גם מזכים אחרים באכילה. כך, אישת כהן או עבד של כהן שקנו עבדים משלהם, גם העבדים הללו יאכלו בתרומה. בדומה לכך, בן כהן בן יומו (יליד בית) מאכיל את אמו הישראלית ואת עבדיה בתרומה לאחר מות הכהן [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
המילה בְלַחְמוֹ מציבה שני סייגים: ראשית, היא מוציאה את הבהמות, שלמרות היותן "קניין כספו", אינן רשאיות לאכול לחם ומאכל אדם של תרומה כדי שלא להפסיד את התרומה [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. שנית, היא ממעטת את המת, שאין לו "לחם", ולכן כהן שמת אינו יכול להמשיך להאכיל את אלמנתו המעוברת [תורה תמימה, צפנת פענח, אדרת אליהו]. יתרה מזאת, המילה מדגישה כי יליד בית מזרע ישראל זוכה לאכול בלחמו הממשק של הכהן, בניגוד לעבד שנקנה בכסף האוכל מאכלים פשוטים יותר [העמק דבר].
ברובד הרעיוני והרוחני, הכהן מסמל את תלמיד החכם. קִנְיַן כַּסְפּוֹ מתפרש כהחזרתו בתשובה של אדם רשע, פעולה הנחשבת כאילו יצר וקנה אותו מחדש. וִילִיד בֵּיתוֹ מסמל את הברכה הרוחנית והגשמית הזורחת בביתו של מי שמקרב רחוקים לעבודת ה', בבחינת "דור ישרים יבורך" [שפתי כהן].