התורה מרחיבה את גבולות הקדושה מעבר לכותלי המקדש, ועוברת מאיסור על הקרבת בעלי חיים פגומים להנחיה מוסרית וכללית הנוגעת לכלל הבריאה. ההקפדה על שלמות איברי הרבייה אינה מוגבלת רק לקרבנות, אלא מהווה איסור גורף על השחתת כוח התולדה וההמשכיות שנטע ה' בבעלי החיים.
הפרשנים מסכימים כי ארבעת המומים המוזכרים מתייחסים כולם לפגיעה באיברי הרבייה הזכריים, בביצים או בגיד, ואפילו בפגיעה בביצה אחת בלבד [תורה תמימה, רלב"ג]. מומים אלו מתארים רמות שונות ושיטות שונות של סירוס:
וּמָעוּךְ מתאר מצב שבו איברי הרבייה נמעכו ונלחצו ביד [רש"י, שטיינזלץ], מלשון כתישה ומעיכה [אבן עזרא, חזקוני].
וְכָתוּת הוא שלב חמור יותר, שבו האיברים מרוסקים לגמרי [רש"י, שטיינזלץ, ברכת אשר].
וְנָתוּק מתייחס לאיברים שנתלשו ונותקו ממקומם ביד, עד שחוטי החיבור שלהם נפסקו [רש"י, שטיינזלץ].
וְכָרוּת מתאר חיתוך שנעשה באמצעות כלי [רש"י, דיברי דוד].
ישנה אבחנה דקה בין המצבים: במקרים של ניתוק או כריתה, מדובר שהאיברים עדיין נתונים בתוך הכיס (שק האשכים) ולא הוסרו לגמרי. אילו היו מוסרים לחלוטין יחד עם הכיס, היה זה נחשב לחיסרון איבר ברור שפוסל את הבהמה באופן פשוט, ואפילו בקרבנות של גויים [שפתי חכמים, דיברי דוד]. מתוך כפל הלשונות לומדים הפרשנים הלכה נוספת: אדם המסרס בעל חיים שכבר סורס חלקית על ידי אדם אחר, עובר גם הוא על איסור. הסיבה לכך היא שכל עוד האיבר לא נותק לחלוטין, נותר פוטנציאל תיאורטי לריפוי, והמסרס השני משחית פוטנציאל זה סופית [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הציווי לֹא תַקְרִיבוּ אוסר להביא בעלי חיים אלו למזבח, ובפרט אוסר את קבלת דמם [חזקוני, אדרת אליהו]. בניגוד למומים אחרים שעושים את הבהמה כחושה או מכוערת, סירוס מוביל לא פעם להשבחת הבשר ולהשמנת הבהמה, כך שהיא עשויה להיות יקרה ומרשימה יותר מבחינה גשמית. אף על פי כן, בעיני ה' היא נחשבת מושחתת ופסולה [העמק דבר]. עם זאת, מתוך האיסור להקריבם קבעו הפרשנים כי מותר לאכול בשר של בעלי חיים מסורסים, שכן האיסור הוגבל למזבח בלבד [רא"ש, ביאור יש"ר].
לאחר פירוט המומים הפוסלים בקודשים, התורה מרחיבה את האיסור לכלל החולין במילים וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ [ספורנו]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיסור זה חל על כל יצור חי, בהמות, חיות, עופות, ואפילו חיות טמאות שאינן ראויות להקרבה כלל כדוגמת כלבים, וכן על בני אדם. התורה אוסרת על השחתת כלי ההולדה, שכן מעשה זה משנה את יצירתו של ה' ופוגע בקיום העולם ובישובו [רבנו בחיי, תורה תמימה, אבן עזרא, ביאור יש"ר].
המילה וּבְאַרְצְכֶם אינה באה לצמצם את האיסור רק לגבולות ארץ ישראל. איסור סירוס הוא חובת הגוף, כלומר מצווה המוטלת על האדם עצמו ללא תלות במיקום גיאוגרפי, ולכן הוא נוהג בכל מקום בעולם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רש"ר הירש]. אם כן, מדוע נכתב המונח בארצכם? הפרשנים מציעים כמה כיוונים: ראשית, המילה באה להנגיד את המקדש למדינה, כלומר, להדגיש שהאיסור אינו תקף רק בקודש ולצורך קורבנות, אלא בכל מושבותיכם החילוניים ולצרכים כלכליים [רלב"ג, מלבי"ם, הופמן]. שנית, הכוונה היא לרבות את כל אשר בארצכם, כלומר כל הברואים הנמצאים בארץ [רש"י, תורה תמימה]. יש המוסיפים כי המונח ארץ במובן של טריטוריה מדינית, כולל בתוכו גם את הימים והנהרות שבגבולותיה, ולכן האיסור חל אף על סירוס דגים [ברכת אשר]. לבסוף, סמיכות הפסוק למילים מיד בן נכר בפסוק הבא, מלמדת שאסור לישראל לעקוף את ההלכה ולבקש מגוי לבצע את הסירוס עבורו [קיצור בעל הטורים].