הפסוק מרחיב את דיני הקדושה ומדגיש את האיסור החמור לנהוג מנהג חולין בדברים המוקדשים, ובפרט בתרומה. קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים באשר לזהות המוזהרים בפסוק זה. הגישה המרכזית רואה בכך אזהרה המופנית לכהנים שלא להאכיל את התרומה למי שאינם כהנים [רש"י, הטור הארוך, שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. על הכהנים לנהוג בקודשים בכבוד וביראה גלויה, כדי שמי שאינו כהן לא ייכשל ויאכל מהם בשגגה. אם הכהנים ינהגו בתרומה כבמאכל חולין, הם יחטיאו את העם ויגרמו להם לשאת עוון [שד"ל]. לפי דעה נוספת, האזהרה לכהנים היא שלא יאכלו את התרומה כשהם עצמם במצב של טומאה [פענח רזא]. מנגד, יש הסבורים כי זוהי אזהרה ישירה לזרים (מי שאינם כהנים) שלא יאכלו מן הקודש, כהקדמה לעונש המפורט בפסוק הבא [רמב"ן].
המילה וְלֹא יְחַלְּלוּ משמעותה איסור לנהוג מנהג חולין בדברי קודש [בכור שור]. השימוש בפועל הכללי של חילול, במקום איסור אכילה מפורש, בא להרחיב את האיסור וללמד שאין לפגוע בקודש בשום אופן. מכאן נלמד שהאיסור כולל לא רק אכילה, אלא גם שתייה או סיכת הגוף בשמן של תרומה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש]. בדרך הדרש, נלמד מכאן הכלל התלמודי ש"קודשים מחללים קודשים ואין חולין מחללים קודשים", המרמז כי חילול השם האמיתי והקשה ביותר מתרחש כאשר אנשים צדיקים וגדולי תורה מבזים זה את זה [פרדס יוסף].
לגבי הגדרת הקודשים, הצירוף אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מתייחס לקורבנות המוקרבים במקדש [העמק דבר], וכן בא למעט תרומה של גויים שאינה נכללת באיסור זה [מלבי"ם]. המשך הפסוק, אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה', מתייחס לתרומה ולקודשים הנאכלים מחוץ למקדש [העמק דבר]. מכיוון שהתרומה אינה מוקרבת על המזבח אלא משמשת למאכל הכהנים, היה מקום לטעות ולחשוב שאין חומרה כה רבה באכילתה בטומאה. לכן מדגיש הכתוב שהתרומה מורמת לה', וניתנה לכהנים רק בתנאי שישמרו על קדושתה [ביאור יש"ר]. השימוש בלשון עתיד מורה על כך שמדובר בפעולה תמידית וקבועה [אילת השחר].
מתוך לשון העתיד של המילה יָרִימוּ (דברים שעתידים להרים), לומדים רוב הפרשנים דין מרכזי הנוגע ל"טבל" – יבול חקלאי שטרם הופרשו ממנו התרומות והמעשרות. הפסוק מזהיר שלא לנהוג מנהג חולין בטבל, שכן מעורבים בו קודשים שעתידים להיות מורמים לה' [רמב"ן, רלב"ג, הכתב והקבלה]. אכילת טבל נחשבת לחילול חמור המחייב מיתה בידי שמים, בדומה לאכילת תרומה בטומאה, ואיסור זה חל באותה מידה על זרים ועל כהנים כאחד [רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. עם זאת, מכיוון שהתרומה שבתוך הטבל עדיין לא הופרשה בפועל ולא עברה לרשות הכהן, זר שאוכל טבל בשגגה פטור מתשלום "קרן וחומש" (תשלום שווי המאכל בתוספת קנס של חמישית), המושת בדרך כלל על מי שאוכל תרומה מופרשת [מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].