מעמדה של בת הכהן משתנה בהתאם למעגל חייה ולנישואיה. כאשר היא נישאת לאדם שאינו כהן, היא ניתקת מזכותה המולדת לאכול מתרומות הקודש. עם זאת, התורה פותחת פתח לחזרתה אל מעמדה המקורי בבית אביה, בתנאי שהקשר למשפחת בעלה הזר ניתק לחלוטין.
המילים אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מתייחסות באופן ספציפי לאישה שנישאה לאיש זר, כלומר למי שאינו כהן [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הפרשנים מסכימים כי התורה הוצרכה לכתוב את שני המצבים כדי למנוע טעות בהבנת ההלכה. אילו נכתב רק "אלמנה", היינו חושבים שרק היא חוזרת לבית אביה משום שהיא מותרת להינשא לכהן רגיל, אך גרושה, האסורה לכהן, לא תחזור כלל. מנגד, אילו נכתב רק "גרושה", היינו חושבים שרק היא מוגבלת בתנאי שאין לה ילדים, אך אלמנה תחזור לאכול בתרומה גם אם יש לה ילדים. לכן נכתבו שתיהן, כדי להחמיר על האלמנה ולהקל על הגרושה, ולהשוות את דיניהן [מזרחי, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם, גור אריה].
התנאי המרכזי לחזרתה של בת הכהן הוא וְזֶרַע אֵין לָהּ, והכוונה היא לזרע מאותו בעל זר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. המילה "זרע" מצביעה על משמעות רחבה יותר מהמילה "בנים", והיא כוללת גם נכדים ונינים עד סוף כל הדורות [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור לחזור לאכול בתרומה חל אפילו אם מדובר בזרע פסול, כגון ממזר [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו]. המלבי"ם מוסיף כי השימוש במילה "אין" במקום "לא" מבטא שלילה מוחלטת וכללית של כל הימצאות זרע בעולם. עם זאת, מצב זה אינו קבוע לנצח. אם נולד לה בן והיא נאסרה בתרומה, אך לימים הבן מת, היא חוזרת מיד לבית אביה ואוכלת בתרומה, שכן באותו רגע מתקיים בה התנאי שאין לה זרע [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, תורה תמימה].
המילים וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ אינן רק תיאור מצב, אלא תנאים הלכתיים הממעטים נשים מסוימות מחזרה לתרומה. המילה וְשָׁבָה ממעטת "שומרת יבם", כלומר אלמנה הממתינה לייבום מאחי בעלה, שכן היא עדיין קשורה למשפחת הבעל ואינה יכולה לשוב באמת לבית אביה. המילה כִּנְעוּרֶיהָ ממעטת אישה מעוברת, שכן מצבה הפיזי אינו כבימי נעוריה הריקים מזרע, והעובר שבמעיה אוסר עליה את התרומה [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן, מלבי"ם].
כאשר היא שבה, הכתוב קובע כי מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל. המילה "לחם" מכוונת לתרומה [רלב"ג, אבן עזרא], אך הניסוח המדויק בא ללמד שהיא חוזרת לאכול רק מתרומה, ולא מקודשים חמורים יותר שאותם אכלה בעבר, כמו חזה ושוק של קרבנות [תורה תמימה, בכור שור, אדרת אליהו, רד"צ הופמן, מלבי"ם].
סיום הפסוק, וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, מפורש בשתי דרכים עיקריות. רש"י מסביר כי המילה "זר" באה להוציא אדם "אונן" (מי שמת לו קרוב משפחה וטרם נקבר), שלמרות אבלותו אינו נחשב זר, ומותר לו לאכול בתרומה. לעומתו, פרשנים אחרים מסבירים כי משפט זה נועד להקדים את הדין המופיע בהמשך, המחייב זר שאכל תרומה לשלם את הקרן בתוספת חומש. הדגש כאן הוא שרק "זר" גמור מתחייב בחומש, בניגוד לכהן שאכל בטעות תרומה של כהן אחר, או לבת כהן שפסולה זמנית [תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר, רד"צ הופמן].
רובד נוסף מעניין עולה מדברי חז"ל והמפרשים על דרך הדרש והסוד. מבחינה רעיונית, חז"ל דרשו שבת כהן הנישאת לישראל זיווגם אינו עולה יפה, וסופה שתהיה אלמנה, גרושה או חשוכת ילדים, כפי שמשתמע מרצף המילים בפסוק [ברכת אשר, שפתי כהן]. במישור האלגורי, הפסוק מתפרש על נשמת האדם, שהיא בתו של ה', הכהן הגדול. כשהנשמה יורדת לעולם היא עלולה להיעשות אלמנה וגרושה ממעשים טובים ומקרבת ה', אך אם תשוב בתשובה ותתנקה מן הרע, היא תחזור אל בית אביה ותיהנה מזיו השכינה כבימי נעוריה [אור החיים, שפתי כהן].