לאחר שהתורה פירטה את הלכות הטהרה והמומים של הכהנים המקריבים, היא עוברת לעסוק בשלמות הפיזית והרעיונית של הקרבנות עצמם. הפנייה המשולבת לכהנים ולכל בני ישראל מדגישה כי הבאת הקרבן היא תהליך משותף: הישראלי מקדיש ומביא, והכהן מקבל ומקריב [ספורנו, צרור המור, שטיינזלץ, הופמן]. מעבר לשלמות הפיזית של הבהמה, התורה מדגישה את שלמות הכוונה והמחשבה, שכן ה' אינו בוחן את שווי הבהמה אלא את טוהר הרצון של המקריב [שפתי כהן].
הכתוב פותח בכפילות אִישׁ אִישׁ. רוב הפרשנים מסכימים כי כפילות זו באה להרחיב את מעגל הזכאים להביא קרבן נדבה ולכלול בתוכו גם גויים, הרשאים להקריב במקדש בדומה לישראל [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, הירש, חזקוני, אדרת אליהו, הופמן]. ללא ריבוי זה, ניתן היה לחשוב שקרבנותיהם לא יתקבלו כלל או שיוכלו להביא בהמות בעלות מום [חזקוני]. התוספת וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל מתייחסת לגר צדק שדינו כישראל לכל דבר [רלב"ג, ביאור יש"ר], וכן מרבה נשים ועבדים שחייבים ורשאים להביא קרבנות [תורה תמימה, אדרת אליהו]. יש המדייקים כי מדובר בגר שגדל בקרב ישראל והשיג מעלה של דעת אלוהים [העמק דבר].
התורה מחלקת את קרבנות הרשות לשני סוגים: לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם. הפרשנים מבחינים ביניהם הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מהותית. נדר הוא מצב שבו האדם מקבל על עצמו חובה אישית (באומרו "הרי עלי עולה"), ולכן אם הבהמה שהפריש מתה או נגנבה, הוא חייב להביא אחרת במקומה. לעומת זאת, נדבה היא הקדשה של בהמה ספציפית (באומרו "הרי זו עולה"), ואם היא אבדה, הוא פטור מאחריות כלפיה [רש"י, רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, גור אריה, תורה תמימה]. מבחינה פסיכולוגית, נדרים נידרו לרוב בעתות צרה ומצוקה כהבטחה לישועה, בעוד נדבה נובעת מהתעוררות ספונטנית של נדיבות הלב בעת ההפרשה [רמב"ן, גור אריה].
דווקא משום שמדובר בקרבנות רשות, אדם עלול לטעות ולחשוב שמאחר שאין זו חובה, ה' יקבל ממנו גם בהמה בעלת מום. לכן בא הכתוב ומדגיש שגם בקרבנות אלו נדרשת שלמות מוחלטת [ספורנו, צרור המור, הירש].
בפסוק ניכר מעבר לשוני מלשון יחיד ("קרבנו") ללשון רבים – אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ. שינוי זה מלמד שקרבנות נדבה, בניגוד לקרבנות חובה, יכולים להיות מובאים בשותפות של כמה אנשים [תורה תמימה, אדרת אליהו]. לחלופין, הדבר מרמז על אדם המצרף את עולת הנדבה שלו לקרבנות השלמים של הציבור [העמק דבר].
הפסוק חותם במילה לְעֹלָה. אזכור העולה נובע מכך שקרבן זה דורש שני תנאים מחמירים: עליו להיות גם תמים (ללא מום) וגם זכר [בכור שור, הופמן]. בנוסף, רוב הפרשנים קושרים מילה זו לתחילת הפסוק, וקובעים כי גויים המבקשים להקריב במקדש יכולים להביא אך ורק קרבן עולה. הסיבה לכך היא שהעולה נשרפת כולה כליל לה', וזהו סוג העבודה המוכר והמתאים לתפיסתם האמונית, בניגוד לקרבן שלמים המבטא תפיסה ייחודית לישראל שבה גם אכילת בשר מתוך שמחה וקדושה נחשבת לעבודת ה' [תורה תמימה, הירש, הופמן, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מילה זו גם מלמדת כי מי שמקדיש כסף לקרבן ונשאר בידו עודף, הכסף הנותר יוקצה לקרבנות עולת נדבה [תורה תמימה].