ויקרא, פרק כ״ב, פסוק י״ח

הבאת הקרבן היא תהליך משותף לכהנים ולעם, הדורש מהמקריב טוהר כוונה לצד הבאת בהמה תמימה ללא מום, גם כאשר מדובר בקרבן רשות. הכפילות אִישׁ אִישׁ מלמדת שגם גויים רשאים להביא קרבן במקדש, בעוד התוספת וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל מרחיבה את הזכות גם לגרי צדק, לנשים ולעבדים. התורה מבחינה בין שני סוגי קרבנות רשות: לְכָל נִדְרֵיהֶם, שהם התחייבות אישית באחריות המקריב שלרוב נידרת בעת צרה, וּלְכָל נִדְבוֹתָם, שהם הקדשת בהמה מסוימת מתוך התעוררות ספונטנית ונדיבות לב, כאשר המילים אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מלמדות שניתן להביאם גם בשותפות. קרבנות אלו מוקדשים לְעֹלָה, כלומר נשרפים כליל לה', וזהו סוג הקרבן היחיד שגויים רשאים להקריב משום שהוא תואם את תפיסתם האמונית.