ויקרא, פרק כ״ב, פסוק ד׳

הגבלות הטהרה על אכילת מזון מקודש חלות על כלל משפחת הכהונה, כאשר הכפילות אִישׁ אִישׁ מרבה גם כהן ערל, והביטוי מִזֶּרַע אַהֲרֹן מבהיר כי ההוראה כוללת גם את בנות הכהנים. המילה וְהוּא נועדה להדגיש שגם אהרן הכהן הגדול בעצמו, וכן כהן הנמצא באבלות, כפופים לכללים אלו ללא חסינות. הכתוב מציג מדרג טומאות מהחמור לקל, החל ממחלות גוף קשות כמו אדם הנגוע בצרעת הנקרא צָרוּעַ או אדם הסובל מהפרשות הנקרא זָב, אשר נאסר עליהם לאכול בַּקֳּדָשִׁים, בין אם מדובר בתרומה ובין אם בבשר קרבנות, עַד אֲשֶׁר יִטְהָר לחלוטין ובהתאם לסוג הקודש אף ימתין לשקיעת החמה או יביא קורבן. משם עובר הפסוק לטומאות מגע, כגון אדם הנטמא ממת וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ, וכן הנוגע בשכבת זרע אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. סמיכות המקרים בין טומאת המת לטומאת הקרי נועדה ללמד כי הוצאת זרע לבטלה קרובה במהותה להריגת נפש ואובדן חיים פוטנציאליים.