הפסוק מפרט סוגים שונים של טומאות, הנגרמות ממגע עם בעלי חיים או בני אדם, אשר אוסרות על האדם לאכול בשר קדשים עד שייטהר.
המילים אוֹ אִישׁ באות לרבות מקורות טומאה נוספים שלא הוזכרו במפורש בתחילת העניין, כגון אדם שנגע בשכבת זרע [תורה תמימה] או אדם שנגע בנבלת בהמה [אדרת אליהו].
כאשר הפסוק מציין מגע בְּכָל שֶׁרֶץ, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשמונה סוגי השרצים המפורשים בתורה (כגון חולד, עכבר ולטאה) שמטמאים לאחר מותם, אירוע הנחשב שכיח בחיי היום-יום, במיוחד באזורים כפריים. המילים אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ באות ללמד על שיעור הטומאה. כלומר, האדם אינו נטמא רק אם נגע בשרץ שלם, אלא די בכך שייגע בחתיכה קטנה ממנו, בשיעור של "כעדשה" (גודל של עדשה) [רש"י, מזרחי, גור אריה]. מבחינה לשונית, משמעות המילה "לו" היא "בשבילו" או "בגללו" – האדם נטמא בגלל השרץ [אבן עזרא, חזקוני], והשימוש במילה זו, שאינה נפוצה כהטיה לפועל "טמא", בא להדגיש את השיעור המינימלי הראוי לטמא את האדם [מלבי"ם].
בהמשך, הפסוק עובר לעסוק בטומאה שמקורה בבני אדם: אוֹ בְאָדָם. קיימת מחלוקת למה מתכוון הפסוק במילה זו. גישה אחת מפרשת שהכוונה היא למגע באדם מת [רש"י, מזרחי, פרדס יוסף]. לפי גישה זו, המילים העוקבות אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ באות ללמד שגם כאן ישנו שיעור מינימלי לטומאה, ודי במגע בחתיכה מן המת בשיעור של "כזית" (גודל של זית) כדי להיטמא. גישה שנייה סבורה כי המילה "באדם" מתייחסת לאדם חי שהוא "אב הטומאה" (מקור טומאה ראשי), שכן אדם טהור יכול להיטמא רק ממי שנמצא בדרגת טומאה חמורה כזו [בכור שור, רש"ר הירש]. בנוסף, ישנם פרשנים המביאים מדרש חז"ל ולפיו המילים "אשר יטמא לו" מרבות מקרי טומאה מיוחדים, כגון אדם שבא על אישה נידה או אדם שאכל נבלת עוף טהור, שמטמאת אדם רק כאשר היא נבלעת בגרונו [תורה תמימה, אדרת אליהו, מזרחי].
הפסוק נחתם במילים לְכֹל טֻמְאָתוֹ, שנועדו להרחיב ולכלול את כל סוגי הטומאות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו מרבות מגע באנשים בעלי טומאה חולפת שנידונו במקומות אחרים בתורה, כגון זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע. מנגד, יש המפרשים כי בעוד שתחילת הפסוק עוסקת בטומאה הנגרמת על ידי מגע ישיר, המילים "לכל טומאתו" באות לכלול גם היטמאות ממת על ידי "אוהל" – כלומר, קבלת טומאה בעקבות שהייה תחת קורת גג אחת עם המת [העמק דבר].