תהליך ההיטהרות של הכהן מטומאתו אינו מסתיים רק בטבילה במים, אלא דורש המתנה לחילופי הזמנים. שקיעת החמה מסמלת מעבר ליום חדש מבחינה הלכתית, שבו מוסרת המגבלה ומתאפשרת חזרה חלקית לאכילת קודשים. התורה עורכת כאן הבחנה מרתקת בין סוגי הקודשים השונים, מתוך התחשבות בצרכיו הקיומיים והרוחניים של הכהן.
הביטוי וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ מכוון לזמן שקיעת החמה וצאת הכוכבים, אז מסתיים היום הקודם [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְטָהֵר אינה ציווי עתידי לכהן להמשיך לטהר את עצמו למחרת על ידי הבאת קורבן כפרה, אלא קביעה שהיום עצמו נטהר והסתיים. לו הכוונה הייתה שהאדם צריך לעשות פעולה נוספת כדי להיטהר, התורה הייתה משתמשת במילה "וְיִטְהַר". השימוש בעבר המהופך לעתיד ("וְטָהֵר") מלמד שברגע שהשמש שוקעת, הכהן נטהר ממילא באופן אוטומטי [מלבי"ם, הכתב והקבלה, תורה תמימה, אבן עזרא].
לאחר שקיעת החמה, הכהן רשאי לאכול מִן הַקֳּדָשִׁים, אך הפרשנים מדגישים כי משמעות המילה "מן" היא מקצת הקודשים ולא כולם [רש"י, מזרחי, ברטנורא]. כלומר, היתר זה מתייחס אך ורק לאכילת "תרומה", שהיא מתנת הכהונה הבסיסית. כהן שהיה טמא בטומאות חמורות (כמו זב, מצורע או יולדת) מותר באכילת תרומה מיד בערב, ואינו צריך להמתין לבוקר המחרת כדי להביא את קורבן הכפרה שלו. לעומת זאת, אכילת קודשי מזבח (בשר קורבנות) נותרת אסורה עד הבאת הקורבן [ספורנו, גור אריה, חזקוני, ברכת אשר]. בנוסף, המילים מִן הַקֳּדָשִׁים באות ללמד הלכות תערובות: אם תרומה התערבה בחולין, ניתן לאוכלה בתנאים מסוימים, אך אם כמות מועטת של קודשי מזבח התערבה בתרומה, הכהן שטרם הביא כפרה אסור באכילתה, שכן חל עליה דין החמור של קודשים [תורה תמימה, אדרת אליהו, פרדס יוסף].
התורה מנמקת את ההקלה המאפשרת לכהן לאכול תרומה מיד בערב במילים כִּי לַחְמוֹ הוּא. בניגוד לבשר הקורבנות הנחשב לאוכל הניתן משולחנו של ה', התרומה היא לחם חוקו של הכהן, מזונו הבסיסי והתדיר שניתן לו ישירות. התורה לא רצתה להחמיר עליו ולהותירו רעב עד למחרת [רלב"ג, העמק דבר, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. מעבר לצורך הפיזי, יש שמסבירים כי התרומה היא "לחמו" גם במובן הרוחני – הכהן משתוקק לקדושה ואינו יכול לחיות בלעדיה, ולכן הותר לו לשוב אליה בהקדם האפשרי עם תחילת הלילה [פרדס יוסף].
זאת ועוד, הביטוי כִּי לַחְמוֹ הוּא מלמד על האופן שבו הכהן רשאי לנהוג בתרומה. מכיוון שזהו "לחמו", הוא רשאי להכין את התרומה כדרך שהוא מכין את מזונו הרגיל בביתו – לנפות את החיטים או לחתוך את הירק כרצונו. עם זאת, המילה הנוספת הוּא באה להדגיש שמדובר במזון קדוש, ולכן גם השאריות (כמו חלקי הירק שנחתכו) שומרות על קדושתן ואסור לאבדן או לנהוג בהן כחולין [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, צפנת פענח].