מעמדה של בת משפחת הכהונה מקנה לה זכויות מיוחדות של קדושה, אך זכויות אלו תלויות לחלוטין בזהות האיש שאליו היא נקשרת. כאשר היא יוצאת ממעגל הכהונה, פוקעת זכותה להשתתף באכילת מתנות הקודש.
המילים כִּי תִהְיֶה מתייחסות לשלב שבו האישה מתקדשת לאיש, בין אם מדובר באירוסין ובין אם בנישואין מלאים, שבעקבותיהם היא עוזבת את משפחת הכהנים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. תוספת האות וי"ו במילה וּבַת באה לרמז כי הדין אינו מוגבל רק לבת כהן; גם בת לוי או ישראל שקיימה יחסים אסורים נעשית "זונה" על פי ההלכה, ונפסלת מאכילת תרומה אם תינשא לכהן בעתיד [תורה תמימה].
באשר לזהותו של אותו לְאִישׁ זָר, מציגים הפרשנים שני ערוצי הבנה המשלימים זה את זה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "זר" כמי שזר למשפחת הכהונה, כלומר יהודי משבט לוי או ישראל. הפרשנים מדגישים כי הפסוק בא לחדש שהאיסור אינו חל רק על מי שפסול לבוא בקהל (כגון ממזר), אלא על כל אדם שאינו כהן [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, רש"ר הירש].
הגישה השנייה מרחיבה את המושג "זר" לכל גבר שזר ואסור לה אישית. כלומר, מדובר בכל קשר של ביאה האסורה עליה, אפילו אם הגבר הוא כהן (כגון אלמנה הנישאת לכהן גדול, או גרושה לכהן הדיוט). קשר כזה מחלל אותה ממעמדה ופוסל אותה מן הכהונה לצמיתות [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
המילה הִוא באה למעט ולדייק: דווקא היא אינה אוכלת, אך אמה עשויה להמשיך לאכול. כלומר, אם בת ישראל נישאה לכהן והתאלמנה, היא ממשיכה לאכול בתרומה בזכות זרעה. אם בתה נישאת לישראל, הבת מאבדת את זכותה, אך האם ממשיכה לאכול בזכות הקשר שיש לה לכהונה [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
האיסור מתמקד באכילת בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים. צירוף מילים זה אינו מתייחס לתרומה רגילה, אלא לחלקים המורמים מן הקורבנות, ובאופן ספציפי לחזה ולשוק של זבחי השלמים [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, תורה תמימה]. השילוב של "תרומה" ו"קדשים" נועד לכלול את החומרות ההלכתיות השונות של כל אחד מהמושגים [מלבי"ם, אדרת אליהו]. טמונה כאן הבחנה הלכתית עמוקה: בעוד שבת כהן שנישאה לישראל עשויה לחזור לאכול תרומה רגילה אם תתאלמן ותשוב לבית אביה ללא ילדים, הרי שאת "תרומת הקודשים" (החזה והשוק) היא לא תורשה לאכול לעולם ברגע שנישאה לזר [רש"ר הירש, תורה תמימה].
ברובד הסוד והאלגוריה, הפסוק משמש משל רחב למסעה של נשמת האדם בעולם. בַּת כֹּהֵן מסמלת את הנשמה העליונה, החצובה מעולמות רוחניים גבוהים. אִישׁ זָר מייצג את כוחות הטומאה ויצר הרע. כאשר האדם חוטא, והנשמה נמשכת ו"נישאת" לזר, העונש המיידי הוא הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל – הנשמה מאבדת את מזונה הרוחני ואת שפע האור האלוהי המקיים אותה. הניתוק הזה ממקור החיות הקדוש גורם להשפלתה, להחשכת אורה ולסבל רוחני עמוק [אור החיים].