דיני הקרבנות מקפידים על שלמות הבהמה המוקרבת, אך פסוק זה מציג הבחנה מעניינת בין סוגים שונים של הקדשה למקדש, תוך התייחסות למומים ספציפיים.
המילים שרוע וקלוט מתארות מומים מולדים בגוף הבהמה. רוב הפרשנים מסבירים כי שרוע הוא מצב שבו איבר אחד גדול מחברו, כגון ירך שנשמטה או התארכה, או מצב של ריבוי איברים [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג, אבן עזרא]. לעומת זאת, וקלוט מתאר בהמה שפרסותיה סגורות ומחוברות יחד כעין פרסת סוס או חמור, ואינן סדוקות כנדרש בבהמה טהורה [רש"י, רשב"ם, בכור שור, הירש], או מום של איבר מכווץ וקצר מהרגיל [שטיינזלץ, אבן עזרא].
במבט ראשון, פשט הכתוב מעורר קושי: משתמע ממנו שבהמה בעלת מומים אלו מותרת להקרבה כנדבה, אך אסורה כנדר. אולם, ההלכה אוסרת לחלוטין הקרבת בעלי מומים על המזבח, בין בנדר ובין בנדבה. לאור זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו מבחין בין סוגי הקרבנות, אלא בין יעדי ההקדשה. המילים נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ מתייחסות להקדשה ל"בדק הבית", כלומר לקופת המקדש. הכתוב מתיר להקדיש בהמה בעלת מום כדי שתימכר ודמיה ישמשו לתחזוקת המבנה. לעומת זאת, המילים וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה מתייחסות ל"קדשי מזבח" – בהמה המיועדת להקרבה עצמה, שעליה חל איסור מוחלט להקריבה אם יש בה מום [רמב"ן, רש"י, ספורנו, רשב"ם, הכתב והקבלה].
הפרשנים מתעכבים על בחירת המילים של התורה: מדוע כונתה קופת המקדש בשם "נדבה" והמזבח כונה בשם "נדר"? ההסבר המקובל הוא שהכתוב מדבר בהווה ובמצוי. תרומות לבדק הבית נעשות לרוב מתוך התנדבות ספונטנית של הלב, באמירת "הרי זו", שכן אין חובה להקדיש רכוש למבנה המקדש. לעומת זאת, קרבנות למזבח מובאים פעמים רבות בעקבות נדרים שאדם נודר בעת צרה או מתוך התחייבות אישית באמירת "הרי עלי" [רמב"ן, מזרחי, העמק דבר, הכתב והקבלה, גור אריה]. גישה משלימה מסבירה שאנשים כשרים וחסידים נמנעים מלנדור נדרים כדי לא לעבור על איסור איחור, ולכן הם רק "נודבים" לבדק הבית. אולם במזבח, לעיתים גם חסידים נודרים, למשל במקרה של קבלת נזירות [משכיל לדוד].
עם זאת, חלק מהפרשנים מציעים קריאה צמודה יותר לפשט המילים, אף שהם מציינים כי היא נדחית מפני ההלכה. לפי כיוון זה, אם אדם מצביע על בהמה פגומה ואומר "הרי זו נדבה", הוא מקיים את דברו כי התכוון מראש לבהמה משונה זו. אך אם נדר באופן כללי "הרי עלי להביא בהמה", והביא בהמה בעלת מום, לא יצא ידי חובתו, שכן על דעת כן לא נדר [בכור שור, חיזקוני, ביאור יש"ר].
ברמה הרעיונית, ההיתר להקדיש בעל מום לבדק הבית נובע מכך שמדובר בערך ממוני בלבד. מומים נראים לעין אמנם מפחיתים את שוויה הכלכלי של הבהמה, אך אינם פוסלים אותה מלהימכר לטובת ההקדש [ספורנו]. לעומת זאת, קרבן על המזבח מבטא את מסירותו של האדם לה'. כדי לבטא רצון שלם והקדשה מוחלטת, הבהמה, המייצגת את האדם עצמו, חייבת להיות שלמה וללא כל פגם [רש"ר הירש].
לבסוף, הכתוב פותח במילים וְשׁוֹר וָשֶׂה, אף שניתן היה לכתוב רק "שרוע וקלוט". כפילות זו באה לרבות וללמד שפסול ההקרבה חל על כל סוגי הפסולים והמומים האפשריים בבהמות, ולא רק על אלו שהוזכרו במפורש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].