יצא לכם פעם לעשות משהו מיוחד כל כך הרבה פעמים, עד שעם הזמן קצת הפסקתם להתרגש ממנו והוא הפך להרגל רגיל לגמרי? זה בדיוק מה שהיה יכול לקרות לכוהנים. הם עבדו בבית המקדש בכל יום, היו קרובים מאוד למזבח וטיפלו בקורבנות של בני ישראל. בגלל שהם עשו את זה כל הזמן, הייתה סכנה שהם יתרגלו יותר מדי, יתחילו להתנהג אל הקורבנות כמו אל דברים רגילים, וישכחו כמה כבוד ויראה צריך להרגיש כלפי הקודש.
כדי שזה לא יקרה, התורה מציבה להם גבולות ודורשת מהם וְיִנָּזְרוּ. המשמעות של המילה הזו היא להתרחק ולפרוש. אם כוהן נמצא במצב של טומאה בגוף שלו, אסור לו באותו זמן לעבוד במזבח או לאכול מהקורבנות. ההתרחקות הזו מזכירה לכוהנים שהקורבנות הם לא רכוש פרטי שלהם, אלא דברים שמוקדשים לה'. התורה מוסיפה ומזהירה אותם וְלֹא יְחַלְּלוּ, כלומר, עליהם להיזהר מאוד לא לפגוע בקדושה של הקורבנות על ידי עבודה בזמן שהם טמאים.
בסוף הפסוק מופיעות המילים אֲנִי ה'. זוהי תזכורת חשובה לכוהנים שכל הקדושה מגיעה בעצם מה'. ה' הוא זה שנותן להם את הזכות הגדולה לעבוד במקדש ולקבל חלק מהקורבנות, ולכן הם צריכים לגשת לעבודה הזו תמיד בענווה, בזהירות ומתוך המון כבוד.