ויקרא, פרק כ״ב, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לקבל לידיים שלכם משהו יקר וחשוב במיוחד שהייתם צריכים לשמור עליו? הכהנים, שעבדו במשכן, קיבלו תפקיד חשוב כזה בדיוק. הם היו צריכים לאכול מהקרבנות הקדושים, אבל התורה מלמדת אותם לעשות זאת רק כשהם טהורים לגמרי. ה' פונה אל הכהנים במילים אֱמֹר אֲלֵהֶם כדי להראות חיבה, ממש כמו אבא שמדבר על הבן האהוב שלו, ומוסיף את המילה לְדֹרֹתֵיכֶם כדי שנבין שזה כלל שתמיד נשאר איתנו, ולא היה שייך רק לזמן שבו בני ישראל היו במדבר. למרות שהכלל הזה מדבר בעיקר אל הכהנים, התורה משתמשת במילים כָּל אִישׁ וגם מִכָּל זַרְעֲכֶם כדי ללמד שכל אחד בעם ישראל צריך להיזהר ולא לאכול דברים קדושים כשהוא טמא. כשהתורה אומרת אֲשֶׁר יִקְרַב, היא לא מתכוונת רק למי שמתקרב או נוגע בקרבן, אלא למי שממש אוכל אותו. לפעמים כהן עלול להרגיש קצת גאווה כי הוא זה שעובד בקודש, ולכן התורה מזכירה לו שאלו הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. זו תזכורת חשובה לכהן לזכור שהקדושה הגיעה בזכות האדם הפשוט והרגיל שהביא את הקרבן מהבית שלו, ולכן הוא חייב לתת כבוד לכל קרבן כזה. המילים וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מסבירות לנו שמדובר בטומאה שנמצאת על האדם עצמו, שזהו מצב זמני שאפשר לתקן אם טובלים במי המקווה. מי שבכל זאת מזלזל ואוכל מהקודש כשהוא טמא, מקבל עונש שמתואר במילים וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי. אולי אפשר לחשוב שהעונש הוא פשוט לעבור לגור בעיר אחרת, הרחק מהמקדש, אבל המילים אֲנִי ה' מזכירות לנו שה' נמצא בכל מקום. לכן, העונש הוא בעצם ריחוק רוחני עמוק מה', כי מי שמזלזל בקודש מראה שהוא שוכח שה' נמצא שם איתו.