ויקרא, פרק ו׳, פסוק י״ח

דיני הקרבנות מובאים כעת מנקודת מבטם של הכהנים, ומאוגדים תחת הכלל זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת המלמד שדין אחד לכלל חטאות הבהמה. נקבע כי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, כלומר בצדו הצפוני של המזבח, כדי למנוע מהחוטא בושה פומבית בכך שהרואים לא יבחינו אם חטא במחשבה או במעשה. השחיטה מתבצעת לִפְנֵי ה', כשפני השוחט מופנים לעבר קודש הקודשים, מאחר שזהו חטא בשוגג שרק האל מודע לו. הנימוק למיקום השחיטה בצפון הוא היות הקרבן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, הגדרה המרחיבה את החובה לכלל הקרבנות בדרגה זו ומוציאה מכללה את הקדשים הקלים. מעבר להלכה המעשית, השוואת החטאת לעולה מלמדת שעל ידי תשובה כנה הקרבן נעשה רצוי ואהוב, והחטאים עצמם הופכים לזכויות.