ויקרא, פרק ו׳, פסוק ט׳

אכילת מיעוט המנחה הכשרה וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה לאחר הקטרתה אינה רשות אלא חובה מוחלטת, וכך יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו כדי להשלים את עבודת הקורבן ולהפוך אכילה גשמית לעבודת ה'. התורה מדגישה כי השאריות מַצּוֹת תֵּאָכֵל, כסמל להכנעה וענווה, ויש חובה לאוכלן גם אם נותרה כמות מזערית בלבד. אכילה זו מכפרת ממש כפעולת המזבח, ולכן עליה להתרחש בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, הגדרה הכוללת את עזרת המקדש וכן לשכות חולין הפתוחות אליה, כדי ללמד על שמירת החיבור לקודש בכל מצב. הציווי החוזר כי הכהנים יֹאכְלוּהָ מלמד שניתן לאכול את המנחה בדרכים שונות, כגון בתוספת תבלינים כדרך מלכים, בשילוב מאכלים נוספים כדי לשבוע במידה, או בסיום הסעודה.