תארו לעצמכם שהתכוננתם לאירוע חשוב ומרגש במשך שבוע שלם. כל יום התאמנתם, סידרתם והכנתם הכל, עד שלבסוף הרגע הגדול באמת מגיע. אחרי שבעה ימים שבהם משה הכין את המשכן, אנחנו מגיעים אל מה שנקרא בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. זהו היום השמיני מתחילת ההכנות, והוא יום מיוחד מאוד שבו המשכן עומד סוף סוף באופן קבוע, ואהרן ובניו מתחילים את התפקיד הרשמי שלהם.
המילה הראשונה, וַיְהִי, רומזת לנו על משהו מעניין. מצד אחד, זה היה יום של שמחה עצומה, ממש כמו ביום שבו נברא העולם. אבל מצד שני, המילה הזו מזכירה לנו שלפעמים גם בתוך שמחה גדולה יש קצת עצב. משה רבנו הרגיש צער מסוים, כי התפקיד החשוב של הכהונה עבר ממנו אל אחיו. בנוסף, ביום הזה קרה אסון לשני בניו של אהרן, מה שמלמד אותנו שבעולם שלנו השמחה היא כמעט אף פעם לא מושלמת לגמרי.
אבל תראו איזו גדלות נפש הייתה למשה! למרות הצער האישי שלו, כשהוא קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, הוא עשה זאת מתוך שמחה אמיתית. הוא קרא להם כדי להעניק להם את התפקיד החשוב, ממש כפי שאהרן שמח בשבילו כשה' בחר במשה להוציא את ישראל ממצרים. משה פעל בזריזות ובסדר מופתי, והוא לא עשה זאת בסתר. הוא קרא גם וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, המנהיגים של העם. משה רצה שכולם יראו וידעו שהוא לא נותן את התפקיד לאהרן רק בגלל שהם אחים, אלא שזו בחירה מפורשת של ה' לתת לאהרן את התפקיד הקדוש הזה.