ביום השמיני למילואים, לאחר שבוע שבו שימש משה ככהן המלמד את אחיו, מגיע הרגע שבו אהרן נדרש לקחת על עצמו את עבודת הקודש באופן מעשי. משה מעביר אליו את שרביט ההנהגה הרוחנית ומורה לו לגשת לעבודה להקרבת הקרבנות שיכפרו עליו ועל העם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בציווי קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ. מבחינה הלכתית ופשטנית, עד רגע זה היה אהרן במעמד של זר או מתלמד שאסור לו לגשת למזבח, וכעת משה מעניק לו את הרשות הרשמית להתקרב לצדו הצפוני של המזבח, שם נשחטים הקרבנות [רמב"ן, רבנו בחיי, חזקוני, שטיינזלץ, רד"צ הופמן].
עם זאת, רוב הפרשנים מצביעים על רובד פסיכולוגי ורוחני עמוק בציווי זה. אהרן נרתע, בוש וירא לגשת אל המזבח. החטא היחיד שעשה בחייו – חטא העגל – היה חקוק במחשבתו בתמידיות, עד שנדמה היה לו כי קרנות המזבח עוטות צורה של שור, או שהשטן הציג בפניו את דמות העגל כדי לקטרג עליו ולעורר בו ספקות לגבי ראויותו לתפקיד [רש"י, רמב"ן, מזרחי, רא"ש, דעת זקנים, הדר זקנים, צאינה וראינה]. בנוסף, אהרן ירא שמא המעמד הרם יביא אותו לידי גאווה, וחשש שמא עצם השתתפותו בחטא תפסול אותו מלשמש כסנגורם של ישראל, שכן "אין קטיגור נעשה סניגור" [משכיל לדוד, פרדס יוסף].
לנוכח רתיעה זו, משה מעודד אותו ואומר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". משה מסביר לאהרן שדווקא הענווה, הבושה והלב הנשבר הם שהופכים אותו לראוי ביותר לתפקיד הכהן הגדול. העובדה שיש לו חטא בעברו תבטיח שדעתו לא תזוח עליו, ותמנע טענות וערעורים מצד שבט לוי על בחירתו [פרדס יוסף, פני דוד, אדרת אליהו (הבן איש חי)]. משה דורש ממנו להניח את הבושה בצד ולגשת למלאכה בביטחון, מתוך הבנה שהבושה עצמה היא שמכפרת על עוונו [רמב"ן, מלבי"ם, העמק דבר, פני דוד].
משה ממשיך ומצווה: וַעֲשֵׂה אֶת־חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ. חטאתו האישית של אהרן היא עגל בן שנתיים (הנקרא במקרא "בן בקר"), ועולתו היא איל. הקרבת החטאת קודמת לעולה, שכן תחילה יש לכפר על עצם מעשה החטא, ורק לאחר מכן להביא עולה כדורון [רש"י, מזרחי, שפתי כהן].
ההוראה וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם מעוררת את השאלה מדוע קרבנו האישי של אהרן מכפר גם על העם. הפרשנים מסכימים כי קיים כאן עיקרון של "יבוא זכאי ויכפר על החייב" – על הכהן להיטהר ולכפר על עצמו תחילה, ורק אז יוכל לכפר על הציבור [רמב"ן, אבן עזרא, חזקוני, רא"ש, דעת זקנים]. מעבר לכך, ישנה תלות הדדית עמוקה בין אהרן לעם: ישראל היו אלו שלחצו על אהרן ליצור את העגל, ולכן יש להם חלק מהותי בחטאו. ברגע שאהרן מתכפר, גם העם מתכפר על חלקו בגרימת חטא זה [אור החיים, כלי יקר, רש"ר הירש, פרדס יוסף]. יתרה מזו, מנהיגי ישראל והעם קשורים זה בזה – קלקול המנהיג מוביל לאשמת העם, וכפרתו היא כפרתם [כלי יקר].
לבסוף מורה משה: וַעֲשֵׂה אֶת־קָרְבַּן הָעָם. קרבן זה כולל שעיר עיזים לחטאת, וכן עגל וכבש בני שנה לעולה. הפרשנים מדייקים משינויי הלשון כי בעוד שאהרן חטא רק במעשה (ולכן הביא עגל לחטאת), העם חטא גם במחשבה לשם עבודה זרה, ולכן נדרש להביא עגל לעולה, שכן קרבן עולה מכפר על הרהור הלב [כלי יקר, חתם סופר]. הפרדת קרבנות אהרן מקרבנות העם בפסוק נועדה גם להדגיש את ההבדל בגילאי הבהמות: בעוד שהעגל של אהרן היה בן שנתיים, הכלל הוא שכל "עגל" המוזכר סתם כך בתורה (כמו בקרבן העם) הוא תמיד בן שנה בלבד [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד, גור אריה].