ביום השמיני לחנוכת המשכן, לאחר ציפייה דרוכה והקרבת קורבנות שנועדו לכפר על חטא העגל, מגיעה שעת השיא שבה התגלות אלוהית מוחשית מאשרת כי העבודה נעשתה כראוי וכי השכינה שורה בישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאש המופלאה ירדה מן השמים [רבנו בחיי, מלבי"ם, תולדות יצחק, רד"צ הופמן, אדרת אליהו]. מנגד, יש הסבורים כי מִלִּפְנֵי ה' משמעו שהאש יצאה מתוך קודש הקודשים, עברה דרך מזבח הזהב שבהיכל, ושם יצאה והגיעה אל מזבח העולה שבחצר [רשב"ם, ביאור יש"ר].
המילה וַתֹּאכַל מתפרשת בשני אופנים המשלימים זה את זה: מצד אחד, כליון והשחתה מוחלטת של הקורבן, ומצד שני, קבלה של הקורבן ברצון, בשמחה ובאהבה מאת ה' [הכתב והקבלה]. הפרשנים מסבירים כי על המזבח כבר בערה אש רגילה ("אש הדיוט") שהונחה על ידי הכהנים, אשר שרפה את הקורבנות לאטה. הנס הגדול היה שהאש האלוהית כילתה את הקורבנות כרגע אחד והפכה אותם מיד לדשן, מה שהוכיח לעין כל כי מאת ה' הייתה זאת [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. מעבר לכך, האש שמרה באורח פלא על סדר ההלכה, כאשר הקטירה תחילה אֶת הָעֹלָה ורק לאחר מכן וְאֶת הַחֲלָבִים [העמק דבר].
הפרשנים מבארים כי הָעֹלָה כוללת את עולת אהרן, עולת העם ועולת התמיד, ואילו הַחֲלָבִים הם האימורים וחלקי השומן של קורבנות העגל, האיל, השעיר והשור [אבן עזרא, רד"צ הופמן]. אש זו, שירדה לקבל את הקורבנות מתוך רצון ורחמים, נותרה יוקדת על המזבח ולא כבתה במשך מאות שנים, עד שנבנה בית המקדש הראשון בימי שלמה, אז ירדה אש חדשה מן השמים [רבנו בחיי, חזקוני, תולדות יצחק].
כאשר העם רואה את כבוד ה' ואת האש – שהם שני עניינים נפרדים [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן] – תגובתו כפולה. המילה וַיָּרֹנּוּ משמעה הרמת קול בשירה, רינה ושבח [אבן עזרא, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ, רקנאטי]. שילוב התגובות מציג ניגוד מרתק בין פחד לשמחה: העם נפל על פניו מתוך חרדה ויראת רוממות מהאש החדשה ומגילוי השכינה, אך במקביל פרץ בשירה ובשמחה על כך שהאש ליחכה את הקורבן, אות לכך שמנחתם התקבלה ברצון [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בכך ציר של זמן: השירה הייתה הודיה על העבר ועל הנס שהתרחש, בעוד הנפילה על הפנים הייתה תפילה לעתיד, בקשה שהשכינה תמשיך לשרות בתוכם [העמק דבר].
אירוע נשגב זה הוביל מיד לאחר מכן לטרגדיה של מות נדב ואביהוא באש. הפרשנים קושרים בין ירידת האש האלוהית לחטאם של בני אהרן. יש המסבירים שחטאם היה שהורו הלכה בפני משה רבם, כשפסקו שעל אף שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא גם אש רגילה למזבח, ועשו זאת מבלי להיוועץ במשה. אחרים סבורים שנכנסו שתויי יין למקדש [ריב"א, ברטנורא]. עם זאת, מתבאר כי עונש השריפה המחמיר נבע משורש עמוק יותר: גזר דינם למיתה נחתם כבר בחטא העגל, בו התחייב אהרן לאבד את בניו. העונש רק הושהה עד עתה, ונגבה מהם בגין עבירה קלה יותר דווקא ביום חנוכת המשכן [הטור הארוך, ריב"א].