ביום חנוכת המשכן, לאחר שאהרן מסיים להקריב את סדרת הקרבנות המיוחדת, הוא פונה אל בני ישראל ומעניק להם ברכה. פעולה זו מהווה את רגע השיא של העבודה, רגע שבו הכפרה והרחמים מועברים מן המזבח אל האומה כולה.
הכתוב מציין כי וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־יָדָו אֶל־הָעָם. יש המפרשים כי אהרן הפנה את כפיו הפתוחות לנוכח העם [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ויש הסבורים כי נשא את ידיו כלפי מעלה אל השמים [רבנו בחיי, צאינה וראינה, רמב"ן]. המילים אֶל־הָעָם מדגישות כי הפעולה נעשתה לצורכם ולתועלתם של ישראל [רבנו בחיי]. המילה יָדָו נכתבה בתורה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד (כאילו נכתב "ידו" בלשון יחיד). הפרשנים לומדים מכך פרטים הלכתיים על צורת נשיאת הכפיים: או שיש להרים את היד הימנית מעט גבוה יותר מן השמאלית [תורה תמימה, רקנאטי, פרדס יוסף], או שיש להצמיד את שתי הידיים זו לזו בחוזקה עד שהן נראות כיד אחת [תורה תמימה, פענח רזא].
באשר לתוכן הברכה במילה וַיְבָרְכֵם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"ברכת כהנים" המוכרת. אף שנוסח הברכה אינו מופיע כאן אלא רק מאוחר יותר בספר במדבר, פרשנים רבים מסבירים כי כאן נכתבה הברכה באופן "סתום", והיא מפורשת להלן [מזרחי, גור אריה]. יש המסבירים כי הציווי בספר במדבר נאמר למעשה מבחינה כרונולוגית לפני האירועים המתוארים כאן [רמב"ן, ביאור יש"ר], ואחרים מציעים שאהרן נשא ברכה זו מעצמו בהתעוררות הלב, ולאחר מכן הסכים ה' עמו וקבע את הנוסח כמצווה לדורות [ברכת אשר]. מנגד, ישנה דעה כי אהרן לא אמר את ברכת כהנים הרשמית, אלא נשא תפילה וברכה חופשית עם כפיים פרושות לשמים, בדומה לתפילתו של שלמה המלך בחנוכת המקדש [רמב"ן].
תוכן ברכת הכהנים מקביל במדויק לשלושת סוגי הקרבנות שהוקרבו: הברכה "וישמרך" מכוונת כנגד הַֽחַטָּ֛את כדי לשמור את העם מחטא, "יאר" כנגד הָעֹלָ֖ה, ו"שלום" כנגד הַשְּׁלָמִֽים [פענח רזא, קיצור בעל הטורים]. המניע לברכה ברגע זה נבע מתחושתו של אהרן. כאשר ראה שהאש האלוהית טרם ירדה על המזבח, חשש שמא טרם נסלח לו לחלוטין חטא העגל, ולכן הבין שהכפרה תלויה בכך שיברך את העם, ובכך הפכה הברכה לחלק מתהליך הכפרה [אור החיים, חומש קה"ת].
הכתוב מסיים במילים וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את. תיאור זה עורר מחלוקת לגבי סדר האירועים. גישה אחת גורסת כי הפסוק כתוב שלא כסדר הזמנים; כלומר, אהרן קודם סיים את העבודה, ירד מהמזבח, ורק לאחר מכן נשא את ידיו ובירך את העם [אבן עזרא, חזקוני, אור החיים]. גישה שניה סבורה כי הסדר בפסוק מדויק: אהרן נשא את כפיו ובירך את העם בעודו עומד על גבי המזבח, מיד לאחר שסיים את תנופת הקרבנות, ורק לאחר הברכה ירד מן המזבח [מלבי"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר]. העובדה שהתורה מונה את החטאת, העולה והשלמים אך משמיטה את קרבן המנחה שהוקרב אף הוא, נובעת מכך שהכתוב בחר להזכיר רק את הקרבנות שבאים לשם כפרה [ריב"א], או משום שהמנחה נחשבת כטפלה וכבאה רק להכשיר את שאר הקרבנות [הטור הארוך].