העבודה במשכן דורשת שיתוף פעולה מדויק בין הכהנים, כאשר לכל פעולה פיזית ישנה משמעות רוחנית ומעשית. חלוקת התפקידים במעמד זה נועדה לא רק לייעול העבודה, אלא גם לשם חינוכם של בני אהרן והכנסתם לתפקידם ככהנים מן המניין [ביאור שטיינזלץ].
תחילה מתואר כי וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו. מעורבותם של הבנים נבעה מסיבה מעשית: לאדם ששוחט את הקרבן קשה לקבל את הדם בעצמו, ואהרן רצה לגשת מיד אל המזבח כדי לזרוק את הדם, ולכן הפקיד בידי בניו את קבלת הדם והולכתו אליו [פירושי רד"צ הופמן].
הפרשנים עומדים על הבחירה בפועל וַיַּקְרִבוּ (הביאו קרוב) דווקא, בניגוד ללשון "וימצאו" (הושיטו) המופיעה בהמשך הפרק לגבי קרבן העולה. ההבדל נובע מאופי העבודה: בקרבן החטאת אהרן היה צריך רק לטבול את אצבעו בדם, ולכן בניו הסתפקו בלהגיש את הכלי קרוב אליו מספיק כדי שיוכל לעשות זאת. לעומת זאת, בקרבן העולה היה עליו לזרוק את הדם מהכלי עצמו אל קירות המזבח, ולכן נדרשו ממש להושיט לו את הכלי לידיו [רש"ר הירש]. מעבר לצד המעשי, יש שרואים בפעולת ההקרבה הזו ביטוי לגישה עקרונית של בני אהרן, שלפיה ניתן לעיתים לדלג על פעולות אמצעיות בעבודת הקודש כל עוד המטרה הסופית מושגת, אף שמדובר בתפיסה מורכבת שאינה תמיד תואמת את כללי ההלכה הנוקשים של קרבן החטאת [צפנת פענח].
לאחר קבלת הדם, אהרן מקיים את סדר העבודה המקובל בחטאת [ביאור שטיינזלץ]: וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, כלומר מורח את הדם על הפינות של המזבח [פירושי רד"צ הופמן].
לבסוף, וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. הכוונה כאן היא לשארית הדם שנותרה בכלי לאחר ההזאה [אבן עזרא]. ליציקת הדם ישנה משמעות רעיונית של כפרה על נפש האדם, שקיומה תלוי בדם. פעולה זו משתלבת עם הקטרת האיברים הפנימיים של הקרבן, שנועדה לכפר על המידות הרעות של האדם: החלב (השומן) מסמל את הגאווה וגסות הרוח, הכליות מסמלות את מקור המחשבות והעצות הרעות, והכבד מסמל את הנפש המתאווה, המולידה את הכעס ואת הרדיפה אחר שררה ותענוגות [רבנו בחיי].