יצא לכם פעם לעזור למבוגר במשימה חשובה, כשכל אחד ידע בדיוק מה התפקיד שלו? העבודה במשכן הייתה ממש כזו. אהרן הכהן והבנים שלו עבדו יחד בשיתוף פעולה מדויק. אהרן רצה ללמד את בניו איך להיות כהנים, וגם היה צריך עזרה מעשית בזמן הקרבת הקרבן.
לכן, הבנים עזרו לו והביאו אליו את כלי הדם. התורה משתמשת במילה וַיַּקְרִבוּ, כלומר הם רק הביאו את הכלי קרוב אליו, ולא נתנו לו אותו ממש לידיים. הסיבה לכך היא שבקרבן הזה אהרן לא היה צריך להחזיק את הכלי בעצמו, אלא רק לטבול את האצבע שלו בתוכו.
אחרי שאהרן טבל את אצבעו, הוא מרח מעט מהדם על קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, שהן בעצם הפינות של המזבח. את שארית הדם שנשארה בכלי הוא שפך אל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, שזה הבסיס שלו.
לכל הפעולות האלה יש משמעות מיוחדת שעוזרת לאדם לכפר על מעשיו ולבקש סליחה מה'. הדם מסמל את הנפש והחיים שלנו. גם לחלקים הפנימיים של הקרבן יש משמעות שמזכירה לנו לתקן תכונות פחות טובות שלנו: השומן מזכיר לנו לא להתגאות יותר מדי, הכליות מזכירות לנו לנקות מחשבות לא טובות, והכבד מסמל את הכעס שאנחנו מנסים להתרחק ממנו.