הכתוב מתאר את שלב העברת חלקי הקורבן והקטרתם על המזבח, תוך פירוט סדר הנחתם. הפרשנים מציינים כי מבחינה כרונולוגית פעולת התנופה (הנפת הקורבן) קדמה להקטרה, אף שהיא מוזכרת רק לאחריה. הסיבה להפרדה זו היא כדי להדגיש את המשמעות הסמלית של התנופה כמסירת החלקים לה' ולכוהנים, או כדי להבליט את גדולתם של אהרון ובניו שלמדו את סדר העבודה במדויק [מלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן].
השימוש בלשון רבים במילה וַיָּשִׂימוּ לעומת לשון היחיד במילה וַיַּקְטֵר מצביע על שרשרת של פעולות הנעשות על ידי כמה כוהנים. לאחר התנופה, הכוהן שהניף את החלקים מסר אותם לכוהן אחר כדי שיקטיר אותם על המזבח [רש"י, תורה תמימה על התורה]. העברת התפקידים הזו דרשה השתתפות של שלושה כוהנים, מתוך העיקרון שריבוי משתתפים מוסיף כבוד לעבודה, בבחינת "ברוב עם הדרת מלך" [תורה תמימה על התורה]. חילופי הידיים הם גם הסיבה לכך שהפסוק חוזר וכותב במפורש אֶת הַחֲלָבִים במקום להשתמש בכינוי גוף מקוצר ("וישימום"), כדי לסמן עצירה והבדלה בין שלב התנופה לשלב מסירת החלקים להקטרה [משכיל לדוד].
בעת מסירת החלקים מכוהן לכוהן, התהפך סדר ההנחה, כך שהחלקים שהיו עליונים בתחילה נמצאו כעת למטה [רש"י, שפתי חכמים]. גישה משלימה מתארת שסידור החלקים נעשה בקפידה: בני אהרון קיבלו את החלקים מהזקנים וסידרו אותם כך שהאליה, הכליות ויותרת הכבד הונחו למטה, עליהם הונחו החלבים, והכול יחד הונח על הֶחָזוֹת (חזה השור וחזה האיל). המטרה בסידור זה הייתה שהחלבים ייראו למעלה, שכן יש בכך דרך כבוד כלפי פעולת ההקטרה [הטור הארוך, פירושי רד"צ הופמן]. אגב הנחת החלבים, נלמדת גם הלכה מעשית שלפיה אין להניח חלב כליות ישירות על גבי בשר אחר, שכן החלב מתחמם ונוזל על הבשר [תורה תמימה על התורה].
כאשר הפסוק מסכם וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים, הפרשנים מסכימים כי המונח חלבים אינו מתייחס רק לשומן, אלא משמש כשם כולל לכל האימורים – החלקים הפנימיים המיועדים להקטרה, ובהם חלבי השור והאיל, הכליות, יותרת הכבד והאליה [אבן עזרא, ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. הכתוב בחר לציין במפורש דווקא את החלבים מתוך כלל החלקים שנידונו, משום שהקטרת החלב היא החלק המרכזי והגדול ביותר בעבודת ההקטרה [רמב"ן, הטור הארוך].