פסוק זה מציין את נקודת המעבר מפרק הזמן של הכנת המשכן אל תחילת העבודה בפועל. לאחר שבעת ימי המילואים שבהם חנך משה את המשכן, מגיע היום שבו אהרן ובניו נכנסים לתפקידם הרשמי.
הפרשנים דנים במשמעות הצירוף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביום השמיני למילואים, שהוא א' בניסן, היום שבו הוקם המשכן באופן קבוע לאחר שהוקם ופורק בכל יום במהלך שבעת הימים הקודמים. עם זאת, ישנה דעה שלפיה מדובר בח' בניסן, דהיינו היום השמיני לחודש [אבן עזרא, תורה תמימה בשם ר' עקיבא]. הבחירה לציין יום זה כ"שמיני" ולא כחלק משבעת ימי המילואים, נובעת מכך שהמספר שמונה מסמל במקרא מעבר מהטבע והחול, המסומלים במספר שבע, אל העל טבעי והקודש. משום כך, ענייני המקדש, בגדי הכהונה והקרבנות סובבים רבות סביב מספר זה [רבנו בחיי, כלי יקר].
המילה הפותחת את הפסוק, וַיְהִי, מעוררת דיון נרחב בשל הניגוד שבה. מצד אחד, יום זה היה יום של שמחה עצומה לפני ה' כיום בריאת העולם, ובו נטל א' בניסן "עשר עטרות", שהן עשר מעלות מיוחדות כגון ראשון לכהונה, ראשון לירידת אש מן השמים ועוד [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי]. מצד שני, הכלל התלמודי קובע כי המילה "ויהי" מציינת צער. הפרשנים מסבירים צער זה בכמה אופנים: ראשית, ביום זה מתו נדב ואביהו בני אהרן, דבר המלמד שאין שמחה שלמה בעולם הזה. כשם שגדולי האומה חוו אסונות בשיא שמחתם, כך קרה גם לאהרן ולאלישבע אשתו ביום חנוכת המשכן [אור החיים, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. שנית, הצער מיוחס למשה רבנו עצמו, שראה ביום זה כיצד הכהונה הגדולה עוברת ממנו לאחיו ולזרעו, כעונש על כך שסירב במשך שבעה ימים לשליחות ה' בסנה [אור החיים, שפתי כהן].
אף על פי כן, כאשר קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, הוא עשה זאת מתוך גדלות נפש. הקריאה כאן משמעותה זימון לגדולה, ומשה אמר לאהרן כי כשם שאהרן שמח בגדולתו של משה ביציאת מצרים, כך משה שמח כעת במינויו של אהרן לכהן גדול [רבנו בחיי, דעת זקנים, הרא"ש]. משה כבש את רגשותיו ופעל במהירות, בסדר מופתי ובפומבי כדי להעביר את התפקיד לאחיו [אור החיים]. מבחינה מעשית, משה עמד מחוץ לאוהל מועד וקרא להם לצאת משם כדי לצוות עליהם על הקרבנות [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
משה קרא אליו גם את זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל למספר מטרות. הסיבה המרכזית היא פומביות המינוי: משה רצה להראות לזקנים ולעם שאהרן נכנס לתפקיד הכהן הגדול על פי דיבור מפורש מאת ה', ולא לקח לעצמו שררה מיוזמתו או בשל קרבתו המשפחתית למשה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. גישה נוספת מסבירה שהקריאה לזקנים נועדה לחלוק להם כבוד ביום חגיגי זה של השראת השכינה [העמק דבר, הרא"ש]. דעה אחרת קושרת את נוכחות הזקנים לקרבנות עצמם: מכיוון שביום זה הוקרבו קרבנות לכפר על חטא העגל ומכירת יוסף, היה על הזקנים, כנציגי העדה, לעמוד על הקרבנות ולסמוך את ידיהם עליהם [כלי יקר, חזקוני, בכור שור]. הקריאה לזקנים בלבד, ולא לכל העם, נועדה לשמור על צנעת הכפרה ולא לפרסם ברבים את קלון חטא העגל [חומת אנך].