הבאת חלקי הקורבן אל המזבח משלבת בין סוגי בהמות שונים תוך פירוט החלקים המיועדים להקטרה, כאשר הכתוב מחלק בין קורבן הבקר לקורבן הצאן. כפי שמציינים הפרשנים, ישנה אתנחתא בטעם המקרא לאחר המילה שור המחלקת את הפסוק לשניים. המילה הַחֲלָבִים מתייחסת באופן כללי לכל החלבים הרגילים של השור, שאינם מפורטים כאן משום שכבר הוזכרו בפרשיות קודמות. לעומת זאת, חלקי האיל מפורטים בנפרד משום שבהם ישנה תוספת ייחודית והיא הָאַלְיָה, זנב האיל השמן והמובחר.
במוקד הפסוק עומדת המילה וְהַמְכַסֶּה אשר עוררה מחלוקת רחבה סביב משמעותה. הגישה המרכזית בקרב רש"י ופרשנים רבים (כמו המזרחי, שפתי חכמים וגור אריה) היא שמדובר במונח ספציפי המתאר אך ורק את החלב המכסה את הקרב, כלומר את המעיים. לשיטתם, אף על פי שהמילה נכתבה בלשון יחיד לאחר המילה חלבים ברבים, התורה משתמשת בשם זה כי הוא ייחודי לחלב זה בלבד, בעוד שאר החלבים נכללים במילה חלבים או שהם מחוברים לאיברים עצמם ולכן לא היה צורך לפרטם. דעה נוספת מזהה את המכסה עם קרום ספציפי (העמק דבר).
מנגד, גישה אחרת (רמב"ן, רש"ר הירש, רד"צ הופמן ואחרים) גורסת כי וְהַמְכַסֶּה איננו אבר אחד, אלא שם תואר כולל לכל החלבים המוקטרים על המזבח. המאפיין המרכזי של חלב הראוי להקטרה הוא היותו עוטף ומכסה את האיברים מבחוץ, בין אם אלו המעיים, הכליות או הכסלים, להבדיל משומן המעורב בתוך הבשר עצמו.
בסיום הפסוק מוזכרים וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד, קרום הכבד, אשר הובאו משתי הבהמות גם יחד. הפרשנים מסבירים כי איברים אלו הוזכרו לבסוף משום שהם הונחו עליונים על גבי שאר החלבים בעת ההנפה וההקטרה כדרך של כבוד. מעבר לכך, יש מי שמסביר (רלב"ג) כי הנחת הכליות ויותרת הכבד בראש הקורבן, אף על פי שאינם נחשבים לחלקים השמנים והמיטביים ביותר, נועדה לעורר את מחשבתו של בעל הקורבן. הדבר נועד לגרום לו להתבונן מדוע בחר ה' דווקא באיברים אלו להקטרה, ובכך להביא לו תועלת רוחנית מכוונת.