ביומו הראשון של אהרן בתפקיד הכהן הגדול, משה מורה לו להקריב קורבנות אישיים בטרם יחל לכפר על העם. אף שהפסוק אינו מציין זאת במפורש, משה פועל על פי ציווי ישיר מאת ה׳ [רמב"ן].
הציווי קַח־לְךָ טומן בחובו שתי משמעויות מרכזיות: ראשית, על אהרן להביא את הקורבנות מרכושו הפרטי ולא מקופת הציבור [אור החיים, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. שנית, הלקיחה היא "לְךָ" – לטובתך ולהנאתך, שכן היא נועדה באופן אישי לכפר עליו [שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד].
הפסוק מציין במדויק את סוגי בעלי החיים וגילם. עֵגֶל בֶּן־בָּקָר הוא עגל בשנתו השנייה, שלב ביניים שבו הוא בוגר יותר מעגל רגיל אך טרם הגיע לבגרות המלאה של פר, שהוא בן שלוש שנים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן], אם כי יש המפרשים שמשמעות הצירוף היא פשוט פר [אבן עזרא]. גם האַיִל הוא בשנתו השנייה [ביאור יש"ר], והדרישה להיות תְּמִימִם (ללא מום) מוסבת על שני בעלי החיים גם יחד [אבן עזרא].
הבחירה בעגל לקורבן חטאת היא חריגה, שכן כהן גדול נדרש בדרך כלל להביא פר. הפרשנים מסכימים כי העגל נועד לכפר באופן ישיר על מעורבותו של אהרן בחטא העגל. הכהונה, שהתערערה בידו בעקבות מעשה העגל, מתבססת כעת מחדש על ידי הקרבת עגל [רבנו בחיי, רא"ש, דעת זקנים].
כאן מתעוררת קושיה רעיונית: כיצד יכול העגל, המסמל את החטא, לשמש כאמצעי כפרה, בניגוד לכלל הידוע לפיו "אין קטגור נעשה סניגור"?
הפרשנים משיבים על כך במספר דרכים. יש המסבירים כי הכלל האוסר על שימוש ב"קטגור" תקף רק בעבודות הנעשות בתוך קודש הקודשים פנימה, ואילו קורבן זה הוקרב בחוץ, על המזבח החיצון [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. גישה אחרת רואה בכך מהלך רוחני עמוק: דווקא כאשר האדם לוקח את מושא החטא, מכניע אותו לעבודת ה׳ ושוחט אותו, הוא מתקן את השורש הפגום ומרצה את בוראו [גור אריה, רש"ר הירש]. בנוסף, הקרבת העגל נועדה לשמש כמעין "דורון" שמטרתו להשתיק את המקטרג השמימי, כדי שלא יזכיר לאהרן את עוונו ברגע כניסתו לתפקיד הרם [מלבי"ם, בכור שור, אדרת אליהו].
ההוראה לאהרן ניתנת בפומבי כדי להודיע לעין כול שה׳ סלח לו לחלוטין על מעשה העגל [רש"י]. לפרסום זה יש תפקיד כפול: ראשית, הבושה הפומבית היא כשלעצמה חלק מתהליך הכפרה על עבירה שיש בה שמץ של עבודה זרה [פרדס יוסף, חנוכת התורה]. שנית, הדבר מנקה את שמו של אהרן, כדי שכאשר ימותו בניו (נדב ואביהוא) בהמשך אותו היום, העם לא יתלה את האסון בעוון העגל [שפתי כהן].
החלוקה בין חַטָּאת לעֹלָה משקפת את רבדי החטא של אהרן. בניגוד לעם שחטא במחשבה וכוונת עבודה זרה, אהרן לא טעה באמונתו, אלא חטא רק במעשה הטכני של יצירת העגל מתוך אילוץ ופחד. לכן הוא מביא עגל לחַטָּאת, קורבן המכפר על עבירה שנעשתה בפועל [אור החיים, כלי יקר, שפתי חכמים]. עם זאת, נדרשה ממנו גם כפרה על המחשבה – על עצם ההסכמה לייצר את הפסל, או על השיקול המוטעה שעדיף לעשות עגל מאשר להיהרג על ידי ההמון. על פגם מחשבתי זה הוא מביא את האיל לעֹלָה, שכן קורבן עולה מכפר על הרהורי הלב [תולדות יצחק, גור אריה].
בניגוד לעם שמצטווה להביא באותו מעמד גם קורבן שלמים המסמל שלום ושמחה, אהרן אינו מביא שלמים, שכן ה׳ ידע שבאותו יום עתיד להתרחש אסון מות בניו, והשלום לא ישרה במעונו [תולדות יצחק]. אהרן נדרש להקריב את קורבנותיו האישיים תחילה, שכן רק לאחר שיטהר את עצמו לחלוטין, יוכל לגשת ולכפר בעד העם [צרור המור, תולדות יצחק]. התהליך כולו מתאפיין בקרבה מיידית לה׳, ולכן נאמר אצלו וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה׳, שכן בניגוד לעם שנדרש לזבוח קודם כדי להגיע לשברון לב, אהרן נעשה קרוב לה׳ מיד עם לקיחת הקורבן [כלי יקר].