פסוק זה מתאר את רגע השיא של ימי המילואים וחנוכת המשכן. לאחר שאהרן סיים להקריב את כל הקרבנות בחצר המשכן, העם ציפה להתגלות האלוהית, אך זו התבוששה לבוא. הפסוק מתאר את הפעולות המשותפות של משה ואהרן שהובילו לבסוף לירידת השכינה.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מֹועֵד
הפרשנים מציגים שתי גישות עיקריות לשאלה מדוע נכנסו משה ואהרן יחד אל תוך האוהל:
הגישה הראשונה רואה בכניסה זו רגע של משבר ותפילה. אהרן, שראה כי לאחר כל עבודת הקרבנות האש לא ירדה מן השמים, נתקף צער. הוא חשב שה׳ כועס עליו בגלל חטא העגל, ובגללו השכינה אינה שורה בישראל. הוא אף פנה למשה בתחושת בושה ואמר לו שהוא גרם לו להיכנס לתפקיד רק כדי להתבזות. בתגובה, נכנס משה יחד עם אהרן אל אוהל מועד כדי לבקש רחמים ולהתפלל יחד שתרד אש מן השמים ותעיד על קבלת העבודה [רש"י, רשב"ם, צאינה וראינה, בכור שור]. יש המוסיפים שכניסה זו נועדה לעמוד לפני ה' כדי לבקש ממנו רשות והסכמה [שד"ל, צרור המור], או כדי להשתחוות ולהודות לו על כך שהשרה את שכינתו בין הכרובים [ביאור יש"ר].
הגישה השנייה, המקובלת על פרשנים רבים, מסבירה שמשה נכנס כדי ללמד את אהרן את מעשה הקטורת הפנימית [רש"י, טור, מזרחי, רבינו בחיי]. גישה זו מעוררת שאלה בקרב המפרשים: מדוע המתין משה עד עכשיו כדי ללמדו, ולא עשה זאת במהלך שבעת ימי המילואים? על כך ניתנו כמה תשובות: במהלך שבעת הימים נאסר על אהרן להיכנס אל תוך האוהל פנימה ולכן לא יכול היה ללמוד זאת קודם [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]; משה המתין עד שתרד אש מן השמים כדי להשתמש בה לקטורת [טור, פענח רזא]; או שמשה רצה ללמדו את המשמעות הרוחנית וההלכתית המדויקת של העלאת העשן בקטורת, שכן עד כה הקטורת הוקטרה רק לשם חינוך המזבח [צפנת פענח, רש"ר הירש].
וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם
לאחר שיצאו מן האוהל, בירכו שניהם את העם. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר כאן בברכת הכהנים הרגילה, שכן אהרן כבר בירך אותה קודם לכן ומשה אינו כהן, אלא בברכה מיוחדת לחנוכת המשכן, בדומה לברכה שבירך שלמה המלך בחנוכת המקדש [אור החיים, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. תוכן הברכה היה הפסוק "ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו", בתוספת הבקשה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" [רש"י, צאינה וראינה, דברי דוד].
ברכה משותפת זו נועדה להרגיע את העם, שהיה שרוי בבושה וחשש שחטא העגל לא נסלח והעמל על בניית המשכן היה לשווא. באמצעות הברכה המשותפת, משה רצה להראות לעם שדווקא אהרן אחיו הוא החשוב והראוי, ורק בזכות קרבנותיו ועבודתו תשרה השכינה בישראל [רש"י, צאינה וראינה]. בנוסף, הברכה של שניהם יחד מסמלת את החיבור ההכרחי בין כוח התורה של משה (הלוויה והגבורה) לבין כוח העבודה וגמילות החסדים של אהרן (הכהונה והחסד) – שילוב שהיה הכרחי כדי להוריד את השפע והשכינה לעולם [אור החיים, אלשיך].
וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֶל כָּל הָעָם
רק כעת, לאחר התפילה והברכה המשותפת, התגלה כבוד ה'. ההתגלות הייתה מוחשית, כנראה בצורת אור פלאי ועוצמתי שנראה בתוך ענן לעיני כל ישראל [ביאור יש"ר, העמק דבר].
חלק מן הפרשנים מדגישים את התזמון המדויק של אירוע זה: כבוד ה' לא התגלה מיד עם סיום הפעולות הטכניות של הקרבת הקרבנות, אלא דווקא בעקבות הברכה והתפילה של משה ואהרן. הדבר בא ללמד שהשראת השכינה אינה תוצאה של כוח מאגי או פעולה מכנית של הבאת קרבן, אלא היא תגובה אלוהית למסירות הנפש, לאחדות ולתפילה הכנה של המנהיגים והעם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].