הרגע שבו אהרן מתחיל את עבודתו ככוהן גדול טומן בחובו מעבר דרמטי – מאדם פרטי לשליח ציבור, ומחוטא ששב בתשובה למכפר על העם כולו. צעדיו הראשונים אל עבר עבודת הקורבנות משלבים הלכה קפדנית, התמודדות נפשית עמוקה ובירור פילוסופי של מהות הכפרה.
המילים וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ מתארות התקרבות שהיא בעלת משמעות כפולה. במישור המעשי, אהרן ניגש בזריזות רבה [העמק דבר, אדרת אליהו] אל המזבח שעמד בחצר המשכן [ביאור שטיינזלץ]. הוא פנה ספציפית אל צדו הצפוני של המזבח, שכן זהו המקום המיועד הלכתית לשחיטת קורבנות חטאת [הטור הארוך, העמק דבר]. עצם הכניסה אל התחום שאסור לזרים, סימנה את תחילת כהונתו הרשמית [פירושי רד"צ הופמן].
במישור הנפשי והרוחני, ההתקרבות דרשה מאהרן הכנה פנימית עצומה. עיקר מעשה הקורבן תלוי במחשבתו של המקריב, ואהרן הכין את עצמו נפשית כאילו הוא מוסר את נפשו שלו אל האש [אור החיים]. אולם, צעד זה לא היה קל עבורו. זיכרון חטא עגל הזהב רדף אותו, ונדמה היה לו כי המזבח לובש צורת עגל החוסם את דרכו. תחושת האשמה ואיומי היצר הרע (השטן) ניסו לייאש אותו ולגרום לו להרגיש שאינו ראוי לעבודת הקודש. משה נאלץ לעודד אותו, להורות לו לגשת ללא פחד, ולהוכיח למקטרגים שה׳ כבר רצה את מעשיו. מכאן נלמד מסר לדורות: אדם השב בתשובה לא צריך להיכנע לייאוש או לחשוש מהמלעיגים עליו [הטור הארוך, פרדס יוסף].
באשר למילה וַיִּשְׁחַט, קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי זהות השוחט בפועל. הגישה המרכזית היא שאהרן בעצמו ביצע את השחיטה. למרות שבימים רגילים גם אדם זר רשאי לשחוט, ביום חנוכת המשכן המיוחד פעולה זו נחשבה לעבודה השמורה לכוהן הגדול בלבד [פירושי רד"צ הופמן]. מנגד, יש המפרשים כי אהרן רק ניגש אל המזבח ונשאר לעמוד שם, בעוד שאת פעולת השחיטה והבאת הדם ביצעו בניו. לפי פירוש זה, המילה מתייחסת לכך שהשחיטה נעשתה עבורו, במטרה לזרז את התהליך ולחנך את בניו בעבודת הקודש [ביאור יש"ר].
את העבודה הוא מתחיל בקרבה אישית – אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. הקורבן נרכש מרכושו הפרטי של אהרן [אבן עזרא], והוא הוקרב ראשון כדי שאהרן יכפר קודם כל על עצמו וייכנס לתפקידו כשהוא נקי לחלוטין מחטא. רק לאחר שנטהר בעצמו, יכול היה לגשת ולכפר על שאר העם [ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו].
הבאת בעל חיים ככפרה על חטאי האדם מעוררת שאלה פילוסופית על מהות הצדק האלוהי: כיצד בהמה מתה תחת אדם? ההסבר לכך נעוץ בהבנה שכאשר אדם חוטא, נכנסת בו "רוח שטות" המורידה אותו למדרגה של בהמה. כאשר הוא שב בתשובה, הוא מתעלה חזרה למדרגת אנוש. לכן, אין זה צודק להעניש את ה"אדם" החדש והמתוקן על מעשי ה"בהמה" שבו. הפתרון הוא הבאת קורבן בהמה, המהווה תחליף לאותו חלק בהמי שבאדם. המקריב משתתף בצערה של הבהמה ומבין שזהו העונש שהיה ראוי לו, ובזכות כך ניצל החלק האנושי והשכלי שבו, והצדק האלוהי בא על מקומו [אור החיים, פרדס יוסף].