השלמת סדרת הקרבנות של יום חנוכת המשכן ממשיכה בהבאת קרבן העולה. הפעולות המבוצעות בקרבן זה אינן מתוארות לפרטי פרטים, אלא נשענות על פרוטוקול הלכתי קבוע מראש. מבחינה דקדוקית, האות עי"ן במילה וַיַּעֲשֶׂהָ מנוקדת בחטף פתח [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כַּמִּשְׁפָּט מפנה אל הכללים של עולת נדבה, כלומר קרבן עולה שאדם מביא מרצונו החופשי, אשר חוקיו פורטו כבר בתחילת ספר ויקרא. משפט זה כולל את סדר העבודה הפיזי של הכהנים: זריקת הדם, הפשטת עור הבהמה, ניתוח האיברים, עריכתם והקטרתם באש המזבח [ספורנו, אדרת אליהו, מלבי"ם].
חלק ניכר מן הפרשנים מתעכבים על בחירת המילה כַּמִּשְׁפָּט. בקרבן החטאת שהוקרב רגעים ספורים קודם לכן נכתב שהכהן עשה אותו "כראשון", ואילו כאן התורה שינתה את לשונה. אחת הסיבות לכך היא שבקרבן חטאת ישנם סוגים שונים של עבודות דם, ולכן היה צורך להבהיר במדויק לאיזה מהם הוא דומה [ביאור יש"ר]. בנוסף, קרבן העולה שהקריב אהרן מוקדם יותר באותו היום היה הוראת שעה זמנית וייחודית, ולכן התורה השתמשה במילה כַּמִּשְׁפָּט כדי להפנות אל החוקים הקבועים לדורות, ולא אל הקרבן החד-פעמי [ריב"א, שפתי חכמים].
הבדל מהותי נוסף בין הקרבנות נעוץ בדין הסמיכה, בו הבעלים נשען בשתי ידיו על ראש הבהמה לפני שחיטתה. הקרבן הראשון היה קרבנו הפרטי של אהרן, ולכן דרש סמיכה, אך הקרבן בפסוק זה הוא קרבן ציבור, ובקרבנות ציבור הכלל הוא שאין סמיכה. לו התורה הייתה כותבת "כראשון", היה ניתן לטעות שגם כאן נדרשת סמיכה. לכן נכתב כַּמִּשְׁפָּט, ללמד שההשוואה היא רק לפעולות הפיזיות של הפשטת העור וניתוח האיברים [תורה תמימה, מלבי"ם]. חיזוק לכך נמצא במילה וַיַּעֲשֶׂהָ, המעידה על פעולות הנעשות בגוף הבהמה עצמה, בניגוד לסמיכה שהיא פעולה של הבעלים ולא פעולה שנעשית בקרבן [פענח רזא]. עם זאת, עצם ההשוואה העקרונית לקרבן נדבה יצרה לימוד הלכתי ולפיו קרבן עולת יחיד שהוא חובה, כן דורש סמיכה [מזרחי, גור אריה].
גישות נוספות מציעות כי המילה כַּמִּשְׁפָּט מתייחסת לסדר הנכון וההלכתי של הקרבת הקרבנות, בו קרבן החטאת חייב תמיד לקדום לקרבן העולה [רלב"ג, העמק דבר]. לחלופין, הדבר מצביע על כך שבעולת הציבור הזו השתתפו כהנים רבים במלאכת הניתוח והרחיצה יחד, בניגוד לקרבנו האישי של אהרן שאותו הוא בחר לבצע לגמרי לבדו [העמק דבר].
מזווית רעיונית, המילה וַיַּעֲשֶׂהָ מופיעה שוב בתנ"ך רק בסיפור כבשת הרש אצל דוד המלך. הקשר הלשוני רומז לאדם אשר חורץ את משפטו שלו בעצמו [קיצור בעל הטורים].