ויקרא, פרק ט׳, פסוק ג׳

פרשת שמיני

Leviticus 9:3Sefaria

וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃

חנוכת המשכן דורשת את השתתפותה הפעילה וטהרתה של האומה כולה, תוך קשירת חטאי העבר להתעלות הרוחנית של ההווה.

לגבי פתיחת הציווי, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, נחלקו הפרשנים מי הוא המדבר אל העם. גישה אחת סבורה כי משה פונה אל זקני ישראל, כדי שהם יעבירו את הציווי אל כלל הציבור [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה מצווה את אהרן הכהן לדבר ישירות אל בני ישראל. הסיבה לכך היא הרצון לרומם את מעמדו של אהרן בעיני העם ולהוכיח שהוא ראוי לכהונה הגדולה, וכך למנוע תרעומות עתידיות ומחלוקות [רמב"ן, הטור הארוך, שפתי כהן]. יתרה מכך, הדיבור על ידי אהרן מוכיח לכל כי הוא נוקה לחלוטין מחטא העגל, ולכן הוא רשאי כעת להורות לאחרים כיצד להתכפר [כלי יקר]. יש המוצאים בכך מידה כנגד מידה: הפה שאסר הוא הפה שמתקן; מאחר שאהרן הוא זה שאמר לעם להביא את נזמי הזהב לעשיית העגל, עליו מוטלת המשימה לצוות עליהם להביא קרבן כפרה [אור החיים]. המילה לֵאמֹר רומזת לאמירה רכה ופיוס, המדגישה כי השראת השכינה מכוונת כלפי מעלתם של ישראל [אור החיים], וכי התקרבות העם לה' נעשית בפועל על ידי אהרן [העמק דבר].

במרכז הציווי עומדת הבאת הקרבנות: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל. עצם הציווי להקריב עגל נועד להוכיח לעם שחטא העגל נמחל להם לחלוטין [רא"ש, דעת זקנים], והוא משמש כדורון רוחני שנועד למנוע קטרוג בעת הכניסה למקדש [רקנאטי]. רוב הפרשנים קושרים בין שני הקרבנות הללו לשני חטאים לאומיים היסטוריים: השעיר בא לכפר על מכירת יוסף (שבה שחטו האחים שעיר עזים וטבלו את כותנתו בדם), והעגל בא לכפר על חטא העגל [רמב"ן, רבנו בחיי, רקנאטי, פרדס יוסף, שפתי כהן, כלי יקר, חזקוני]. הסיבה ששני החטאים נכרכו יחד היא ששורש שניהם זהה – מידת הקנאה ושנאת החינם. הפירוד בין האחים הוא שהכשיר את הקרקע לפירוד הלבבות שהוביל לעבודה זרה בחטא העגל. לכן, טהרה אמיתית דורשת תיקון כפול: קירבה בין אדם לחברו וקירבה בין אדם למקום [כלי יקר]. הקדמת השעיר לעגל בפסוק נובעת מכך שחטא מכירת יוסף קדם היסטורית לחטא העגל [שפתי כהן]. טעמים נוספים להבאת השעיר הם כפרה על עבודה זרה והקרבה לשדים [כלי יקר, חזקוני], וביטוי לעמידה איתנה של העם מול השפעות זרות [רש"ר הירש].

הפרשנים עומדים על הבדל בולט: בעוד שאהרן הונחה להביא עגל ל"חטאת", העם מצווה להביא עגל לְעֹלָה. הבדל זה מדגיש את הפער בכוונותיהם בשעת מעשה העגל. אהרן חטא רק במעשה, אך כוונתו הייתה לשם שמים, ולכן הביא קרבן חטאת המכפר על מעשה. לעומתו, העם חטא במחשבה ובהרהור הלב, וקרבן עולה נועד לכפר על מחשבות הלב [רבנו בחיי, פענח רזא]. כמו כן, החטאת מכפרת על החטא שבדיבור, כשאמרו "אלה אלוהיך ישראל" [פענח רזא].

הקרבנות משלימים את כפרת העם באמצעות וָכֶבֶשׂ, המסמל את "כיבוש" החטא [קיצור בעל הטורים] ואת ההתמסרות הצעירה והמוחלטת של העם להנהגת ה' הרועה אותם [רש"ר הירש]. הבהמות נדרשות להיות בְּנֵי שָׁנָה, כלומר בשנתן הראשונה [אבן עזרא, פענח רזא], והמילה תְּמִימִם אינה מתייחסת רק להיעדר מומים פיזיים בבהמה, אלא גם מלמדת ששנתן צריכה להיות שנה תמימה ומלאה [העמק דבר].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ב׳
פסוק ד׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.