חתימת שבעת ימי המילואים וחנוכת המשכן מלווה בהצהרה מסכמת על עמידתם של אהרן ובניו בתהליך המורכב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו באות להגיד את שבחם המיוחד. השבח מתבטא בכך שהם לא סטו ימין ושמאל מן ההוראות שקיבלו [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. אף על פי שעבודת המשכן רצופה בפרטים דקים ומורכבים, ואף שפעמים רבות אדם עשוי לחשוב שיוכל לשפר או לשנות פרטים מסוימים לטובת העניין, אהרן ובניו הבינו שעבודת המשכן היא כעין מרשם רפואי מדויק לתיקון חטא העגל, וביצעו כל פרט קטן כגדול ללא כל שינוי מדעתם [פרדס יוסף, חומש קה"ת]. ביטוי נוסף לדבקותם במטרה הוא ישיבתם הרצופה בפתח אוהל מועד יומם ולילה במשך שבעת הימים, מבלי לצאת או להיכנס פנימה, למרות שמשה היה זה שביצע בפועל את העבודה [נחל קדומים].
מעבר לדיוק במעשה, פרשנים רבים מדגישים כי עיקר שבחם היה טמון בגישתם הנפשית. אהרן ובניו ביצעו את ההוראות מתוך שמחה עצומה וזריזות, וקיבלו את ציוויו של משה כאילו שמעו אותו ישירות מפי הגבורה. אהרן, שהיה נביא בזכות עצמו וגדול בשנים, לא נתן למקום של קנאה או פחיתות כבוד להיכנס ללבו על כך שהציווי הועבר דרך אחיו הצעיר, אלא פעל מתוך ענווה וללא חיפוש אחר כבוד אישי, כמקיים גזירת מלך [משכיל לדוד, אדרת אליהו, גור אריה, מזרחי]. יתרה מזאת, הם קיבלו את הדין בשמחה למרות שחשו כי ימי חנוכת המשכן יהיו מלווים גם באבל על מות מי מהם [שפתי כהן].
ביחס להמשך הפסוק, הפרשנים עומדים על שינוי לשוני בולט. בניגוד לניסוח השגור בתורה "כאשר ציווה ה' את משה", כאן נכתב כי הם עשו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אשר ציווה ה'. קבוצת פרשנים מסבירה שהניסוח המדויק נועד לרמז על כך שאהרן ובניו לא עשו רק את מה שציווה ה', אלא עשו את כל ההוראות ובנוסף לכך הוסיפו מעשה שלא נצטוו עליו, והוא הקרבת האש הזרה על ידי נדב ואביהוא שהובילה למותם [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, רקנאטי]. מנגד, יש החולקים על פירוש זה וטוענים כי אירוע האש הזרה התרחש ביום השמיני, ולא במהלך שבעת ימי המילואים המסוכמים בפסוק זה [העמק דבר, שפתי כהן]. לגישתם, המילים אֵת כָּל הַדְּבָרִים מעידות על כך שאהרן ובניו עסקו בימים אלו בלימוד מעמיק של התורה ובהעמדת כל ההלכות על דיוקן.
לבסוף, השימוש בביטוי בְּיַד מֹשֶׁה זוכה אף הוא להארה. יש המסבירים כי הניסוח נועד לחלוק כבוד לאהרן ובניו; משה מוצג כאן רק כיד וכשליח המעביר את המסר, בעוד הם העיקר שעבורו נועד הציווי [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר של תהליך מסירת התורה, יש המפרשים כי המילים אֲשֶׁר צִוָּה ה' מכוונות להלכות שנמסרו בעל פה מסיני, בעוד המילים בְּיַד מֹשֶׁה מתייחסות להלכות ולפרטים שמשה רבנו חידש והסיק בעצמו, מתוך כוח הלימוד והעיון שהעניק לו ה' [העמק דבר].