במהלך טקס המילואים, משה ניגש להכין את מנחת התנופה. הכתוב מציין כי סל המצות עמד לִפְנֵי ה', וזאת בניגוד לקרבנות החי. בעוד שאת הבהמות השאירו מחוץ לעזרה עד רגע השחיטה כדי שלא יטילו גללים במקום המקודש, הלחמים שכבר נאפו ונתקדשו הונחו מראש בתוך המקדש [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
מתוך הסל נלקחו שלושה סוגי מאפים. הראשון הוא חַלַּת מַצָּה. המונח חלה מצביע על צורתה העגולה של העיסה, בדומה למילים "מחול" או "להתחולל" המבטאות תנועה סיבובית [הכתב והקבלה], ויש המזהים אותה עם המונח "כיכר לחם" [אבן עזרא, רד"צ הופמן]. התורה מדגישה את המילה מצה דווקא אצל החלה, משום שבהיותה עיסה עבה, נדרשה זהירות יתרה כדי שלא תחמיץ, בניגוד לרקיק הדק או לבצק החלוט שאינם ממהרים להחמיץ [העמק דבר].
המאפה השני הוא לֶחֶם שֶׁמֶן. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במאפה מסוג "רבוכה" (בצק חלוט במים רותחים הבלול בשמן). הוא זכה לכינוי זה משום שהכיל כמות שמן כפולה: מתוך חצי לוג השמן שהוקדש לכלל המאפים, חציו הוקצה לחלות ולרקיקים יחד, וחציו השני הוקדש כולו ללחם השמן בלבד [רש"י, מזרחי, גור אריה].
לאחר לקיחת הלחמים, התבצעה פעולת ההנחה: וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין. בסדר התנופה, הלחם מונח תמיד למעלה, מעל חלקי הבשר והשומן [תורה תמימה, רד"צ הופמן]. המילה חלבים מופיעה בלשון רבים, שכן היא כוללת גם את חלקי השומן הממשיים (הקרום הניתק) וגם את החלקים המובחרים ביותר של הקרבן, כמו האליה, שכן מיטב הדבר נקרא אף הוא "חלבו" [ביאור יש"ר].
מתחת ללחמים הונח שׁוֹק הַיָּמִין, שהוא החלק התחתון של הרגל [הכתב והקבלה]. בדרך כלל, בקרבנות שלמים רגילים, שוק הימין ניתן כמתנה לכוהנים. אולם כאן, בקרבן המילואים שתפקידו היה להכשיר את אהרון ובניו לכהונה, הם טרם נחשבו לכוהנים מלאים. לכן, השוק הונח על גבי המזבח כחלק מן הקרבן המוקדש לה', ולא ניתן להם [ספורנו].