הקרבת פר זה הייתה אירוע יוצא דופן והוראת שעה, שכן בדרך כלל רק קורבנות חטאת שדמן הוזה בתוך הקודש פנימה נשרפו כליל מחוץ למחנה. כאן, לעומת זאת, הפר נשרף בחוץ אף על פי שדמו לא הובא אל תוך הקודש [מלבי"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מפרט את חלקי הקורבן המיועדים לשריפה, ובהם וְאֶת פִּרְשׁוֹ – הזבל הנמצא בתוך מעיו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פתיחת הרשימה במילים וְאֶת הַפָּר מעוררת קושי, שכן מיד לאחר מכן מפורטים חלקי הפר, ולכאורה מדובר בכפילות. רוב הפרשנים מסבירים כי תוספת זו באה לרבות את חלקי הגוף שלא הוזכרו במפורש, כגון העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים [רמב"ן, הטור הארוך, פירושי רד"צ הופמן]. גישה ייחודית מציעה כי המילים באות להוסיף במפורש את ראש הפר, אשר נחתך ונישא בנפרד כדי שלא ייגרר על הארץ בביזיון בעת משאו אל מחוץ למחנה [העמק דבר]. לחלופין, יש המציעים הסבר לשוני ולפיו האות וי"ו במילים וְאֶת עֹרוֹ היא וי"ו יתרה המשמשת לביאור, וכוונת הכתוב היא: הוא שרף את הפר – כלומר את עורו, בשרו ופרשו [רמב"ן, הטור הארוך, פירושי רד"צ הופמן].
באשר לפעולת השריפה עצמה, נאמר שָׂרַף בָּאֵשׁ והפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. מכיוון שמשה הוא נושא המשפט, לכאורה היה מצופה שייכתב "כאשר ציווה אותו". מתוך שינוי לשוני זה, יש שלמדו כי משה לא שרף את הפר בעצמו, אלא ציווה על אנשים אחרים לעשות זאת [ברכת אשר על התורה, אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי משה ביצע את השריפה בעצמו, ודוחים את ההוכחה בטענה שהשימוש בשם "משה" במקום בכינוי הגוף "אותו" אינו מעיד על שינוי, אלא הוא פשוט דרכה הרגילה של לשון המקרא [אבן עזרא].