מעמד חנוכת המשכן וקידוש הכהנים יוצא מן הכוח אל הפועל, לאחר שמשה רבנו סיים ללמוד את כל דיני הקרבנות המורכבים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרשה זו נאמרה שבעה ימים לפני הקמת המשכן, בתאריך כ"ג באדר, וכי אין מוקדם ומאוחר בתורה. לפי גישה זו, במהלך שבעת ימי המילואים היה משה מפרק ומקים את המשכן בכל יום כדי להרגיל את הכהנים בעבודה, ורק באחד בניסן הוקם המשכן באופן קבוע [מזרחי, טור, גור אריה, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים כי סדר האירועים בתורה הוא כרונולוגי לחלוטין: משה הקים את המשכן, מיד קרא לו ה' ולימדו את כל דיני הקרבנות המופיעים בתחילת ספר ויקרא, ורק לאחר מכן ציווה אותו לקדש את אהרן ובניו [רמב"ן]. מיקום הציווי דווקא כאן נועד ללמד שאהרן לא יכול היה להתחיל בכהונתו בטרם ילמד מפי משה את כל פרטי ההלכות ויקבל על עצמו לעשותם [אור החיים].
הציווי הפותח במילים קַח אֶת אַהֲרֹן מעורר שאלה, שכן לא ניתן לקחת אדם פיזית, בניגוד לחפץ שעובר לרשות הלוקח. לפיכך, מפרשים כי הלקיחה כאן היא משיכת הלב ופיוס בדברים [רש"י, פענח רזא, גור אריה]. אהרן היה שרוי בחשש ודאגה שמא ה' התרחק ממנו בעקבות חטא העגל. לכן נצטווה משה לקחת אותו בדברי עידוד, כדי להראות לו שהוא רצוי ומקובל [משכיל לדוד, אדרת אליהו]. לקיחה זו צריכה להיעשות בשמחה גדולה, בתופים ובמחולות, ממש כפי שמלווים חתן לחופתו [שפתי כהן, חומת אנך]. בנוסף, משה נצטווה לאסוף את כל העדה למעמד זה, כדי להראות לעיני כל כי ה' בחר באהרן ולנקות אותו מכל חשד ציבורי שדבק בו בגלל חטא העגל, ולהוכיח שכוונתו באותו חטא הייתה לשם שמים [רמב"ן, חתם סופר]. עצם הבחירה באהרן נועדה גם לרומם ולגדל אותו, לאחר שמשה חשש תחילה כי הוא עצמו ייענש וימות במקום בני אהרן [רא"ש].
לאחר מכן מוזכרים הפריטים הדרושים לטקס: וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. הוספת האות ה"א כידיעה במילים הַחַטָּאת, הָאֵילִים וכו', באה להדגיש שאלו הם אותם פריטים בדיוק שעליהם כבר נצטווה משה בעבר בפרשת תצוה [אבן עזרא, העמק דבר, אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנו שינוי בולט בסדר הדברים: בעוד שבציווי המקורי בספר שמות הוזכרו הקרבנות לפני הבגדים ושמן המשחה, כאן הסדר הפוך. הסיבה לכך היא שבשלב הציווי התורה הקדימה את הקרבנות שהם התכלית הרעיונית, אך כעת, בשלב הביצוע המעשי, יש להקדים את הלבשת הבגדים והמשיחה בשמן, שכן הם תנאי הכרחי שחייב להתבצע לפני הקרבת הקרבנות [מלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן]. מעבר לכך, סמיכות פרשת בגדי הכהונה לפרשת הקרבנות באה ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים על עוונות ישראל, כך גם בגדי הכהונה נושאים סגולה של כפרה [תורה תמימה, פרדס יוסף].
בסדר הקרבנות עצמם, התורה מקדימה את פַּר הַחַטָּאת לעולת האילים. הפרשנים מסבירים כי לא ניתן להביא קרבן עולה, שנועד לרצות את ה', בטרם יכופר החטא באמצעות קרבן החטאת, ורק לאחר שלמות הכפרה ראויים הכהנים למלא את ידם לעבודה [ספורנו]. יש המוצאים בפריטים אלו רמזים עמוקים לתיקון חטאי האנושות מתחילת הבריאה: הבגדים, שהם בגדי קודש מפוארים, באים לתקן את כותנות העור הפשוטות של אדם הראשון שנוצרו בעקבות חטאו; שמן המשחה מסמל את חכמת התורה; פר החטאת מקביל לשור שהקריב אדם הראשון; שני האילים רומזים לקין והבל; וסל המצות, שאין בו שאור, נועד לתקן את יצר הרע המחמיץ את הלב, אשר גרם לחטא אכילת עץ הדעת [צרור המור].