תהליך הכשרתם של אהרן ובניו לכהונה מתחיל בטהרתם הפיזית והרוחנית. פעולה זו מסמלת את מעברם ממעמד של אנשים רגילים למשרתי קודש הראויים לעבוד במשכן. הציווי על פעולות אלו ניתן כבר קודם לכן, וכעת מגיע שלב הביצוע המעשי.
על המילה וַיַּקְרֵב קיימות מספר נקודות מבט. כיוון אחד מפרש שמשה קירב אותם אל פתח אוהל מועד, פרט שלא הוזכר במפורש כאן משום שכל העדה כבר עמדה שם [רד"צ הופמן], או שקירב אותם אל הכיור [אבן עזרא]. מנגד, יש המציעים כי ההקרבה אינה פיזית בלבד, שהרי אהרן כבר נכח במקום, אלא משמעותה הקרבה רוחנית לקראת קיום המצווה [מלבי"ם].
באשר לפעולת וַיִּרְחַץ, עולה השאלה האם משה רחץ אותם בעצמו. יש המפרשים כי משה לא רחץ אותם בידיו, אלא ציווה עליהם להתרחץ ולטבול [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהכתוב מזכיר את אהרן ובניו יחד, רחיצתם לא התבצעה בו זמנית. משה רחץ תחילה את אהרן, הלביש אותו ומשח אותו, ורק לאחר מכן רחץ את בניו והלבישם [רמב"ן, הטור הארוך].
מהות הרחיצה בַּמָּיִם נתונה במחלוקת. גישה אחת סבורה כי מדובר רק בקידוש ידיים ורגליים ממי הכיור [אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בטבילה מלאה של כל הגוף במקווה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. חיזוק לשוני לגישה זו נמצא בהבחנה המקראית: כאשר התורה מדברת על רחיצת ידיים ורגליים מהכיור היא משתמשת בביטוי "רחצו מים" ללא האות בי"ת, ואילו הוספת האות בי"ת במילה "במים" מעידה תמיד על טבילה מלאה [מלבי"ם, רד"צ הופמן].
אף על פי שקיים ספק אם הטבילה המלאה התבצעה בתוך חצר אוהל מועד עצמה, היא נעשתה במקום קדוש. לאחר טבילה זו, קיימו אהרן ובניו גם את מצוות קידוש הידיים והרגליים, שהיא חובה בכל עבודות הכהונה [מלבי"ם, רד"צ הופמן]. באותה שעה של טהרה, הם זכו וקיבלו עליהם את קדושת הידיים והרגליים התמידית, וכן את ההכנה לטבילות המיוחדות הנדרשות ביום הכיפורים [אדרת אליהו].