הלבשת בני אהרן בבגדי הכהונה מהווה את שיאו של תהליך קידושם, רגע לפני תחילת העבודה המעשית של הקרבת הקרבנות במשכן [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שהפסוק פותח במילים וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן, אף על פי שהם כבר הוקרבו קודם לכן בתחילת הטקס. גישה אחת מסבירה זאת מסיבות מעשיות וכרונולוגיות: ההקרבה הראשונה נועדה לטבילתם, ולאחריה הם המתינו בצד בזמן שמשה התפנה להלביש ולמשוח את אהרן. רק לאחר שסיים עם אהרן, קרא שוב לבניו אליו כדי להלבישם [ביאור יש"ר]. ייתכן גם שההקרבה מוזכרת שנית פשוט משום שארך הזמן בין הפעולות [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בהקרבה זו פעולה רוחנית של העלאה במעלת הקודש; משה מתפקד כאן כמעין סגן, המקרב ומלביש אותם בעצמו כדי לקדשם [מלבי"ם, אדרת אליהו]. פירוש תחבירי נוסף מציע כי המילים נקראות ברצף אחד: כאשר הקריב משה את בני אהרן – מיד הלבישם [אבן עזרא].
ברשימת הבגדים – וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט – בולט חסרונם של המכנסיים. ההסבר לכך הוא שבני אהרן לבשו את המכנסיים בעצמם מטעמי צניעות, ולכן משה הלביש אותם רק בשאר הבגדים, שהחשוב שבהם הוא הכתונת [פירושי רד"צ הופמן, ברכת אשר על התורה]. מבחינה לשונית, בעוד שהכותנות והמגבעות מופיעות בפסוק בלשון רבים, המילה אַבְנֵט מופיעה בלשון יחיד. עם זאת, מדובר בשם קיבוצי הכולל את כלל החגורות של הכהנים, וכך הדבר גם תורגם לארמית בלשון רבים [נתינה לגר, ברכת אשר על התורה].
לגבי כיסוי הראש, הפסוק מציין וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת. המגבעות היו כובעים השונים בצורתם ממצנפת הכהן הגדול [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל וַיַּחֲבֹשׁ מלמד על פעולת קשירה [רש"י]. בחירת המילה הייחודית חושפת את אופן עשיית המגבעת: לא היה זה כובע מוכן מראש, אלא פיסת בד שמשה ליפף וקשר סביב ראשם [ברכת אשר על התורה]. בנוסף, לשון חבישה מתארת דבר הצמוד ודבוק היטב לגוף, בדומה לתחבושת, מה שמלמד כי המגבעות היו מהודקות היטב לראשם של הכהנים [ביאור יש"ר].