ויקרא, פרק ח׳, פסוק כ״ד

טקס הקדשת הכוהנים לתפקידם משלב פעולות פיזיות מדויקות בעלות משמעות סמלית עמוקה, המציינות את מעברם לשרת בקודש ומעניקות להם הגנה.

הפסוק פותח במילה וַיַּקְרֵב, המתייחסת לבני אהרן. אהרן עצמו אינו מוזכר כמי שמשה היה צריך לקרב בשלב זה, שכן לאחר משיחתו הוא כבר עמד כל העת בסמוך למשה [רד"צ הופמן].

הפעולה המרכזית בפסוק היא נתינת הדם על שלושה איברים ספציפיים בגופם של הכוהנים. בחירת איברים אלו אינה מקרית, והיא נושאת מסר רעיוני ברור [אם למקרא]:
משיחת תְּנוּךְ אׇזְנָם (החלק התחתון של האוזן) נועדה להורות על כך שהכוהנים הופכים כעת לבני חורין המשוחררים מכל שעבוד גופני או עיסוק חול. דבר זה עומד בניגוד מוחלט לדין עבד, שאוזנו נרצעת לאות שעבוד עולמי.
הנתינה על בֹּהֶן יָדָם (האגודל) נועדה לקדש את ידיהם לעבודה ולטיפול בכלי הקודש. האגודל נבחר משום שהוא האיבר המרכזי ביד, שבלעדיו שאר האצבעות אינן יכולות לתפקד כראוי. הדבר מהווה היפוך למנהג העתיק של קיצוץ בהונות ידיים של אויבים, שנועד לבטל את יכולת הפעולה שלהם.
משיחת בֹּהֶן רַגְלָם נועדה לקדש את הליכתם וביאתם אל הקודש, כדי שתהיה בשלום ולשם ה׳, שכן ההליכה משמשת במקרא כמשל לדרך ארץ ולמעשים טובים.

התורה מדגישה כי הדם ניתן על הצד הימני של איברים אלו (הַיְמָנִית). הסיבה לכך טמונה בקדושתו ובחביבותו של צד ימין, הזוכה לעדיפות ומעלה יתרה על פני צד שמאל בתורה ובתורת הסוד [אם למקרא]. בנוסף למשמעות הסמלית, ישנה גישה המצביעה על כך שנתינת הדם על קצוות אלו נועדה גם לשמש כהגנה רוחנית, כדי ששדים, מזיקים ומלאכי חבלה לא יוכלו לפגוע בכוהנים [חומת אנך].

בסיום התהליך, את הדם שנותר בכלי זרק משה עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב [ביאור שטיינזלץ]. פעולות אלו של נתינת הדם על הכוהנים וזריקתו על המזבח, מהוות חלק ממערכת מקיפה ומדויקת של מתנות דם הנדרשות להשלמת תהליך המילואים [אדרת אליהו].