במעמד המרגש של הקדשת אהרן לכהונה הגדולה, מתבצע טקס ייחודי: משיחת דם הקרבן על שלושה איברים ספציפיים בצדו הימני של גופו. התְּנוּךְ הוא החלק התחתון של האוזן, והבֹּהֶן היא האצבע העבה, המוכרת בלשון חכמים כ"אגודל", הן ביד והן ברגל [ביאור שטיינזלץ, רבנו בחיי].
המילה הראשונה בפסוק, וַיִּשְׁחָ֓ט, מוטעמת בטעם המקרא הנדיר "שלשלת", המבטא לרוב עיכוב או השתהות. הפרשנים מציעים לתופעה זו, לצד הסברים דקדוקיים, גם הסברים רעיוניים: יש הסבורים כי משה האריך במכוון בפעולת השחיטה כדי להוציא כמות גדולה של דם שנדרשה להזאה המרובה על התנוכים והבהונות. גישה אחרת מסבירה שהטעם נועד להדגיש את חשיבותו העצומה של איל המילואים, שהוא הקרבן המרכזי בטקס, יותר מקרבנות החטאת והעולה [ברכת אשר על התורה]. ויש שרואים בהשתהות זו רמז מבודח לכך שמי ששוחט משמש לעיתים קרובות גם כשליח ציבור וחזן המאריך במנגינות [פרדס יוסף].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה הקבלה עמוקה בין מבנה המשכן, מבנה היקום ומבנה גוף האדם, שהוא בבחינת "עולם קטן". היקום נחלק לשלושה חלקים: עולם המלאכים (השכל), עולם הגלגלים (התנועה), והעולם השפל (הטבע). הכהן הגדול, שתפקידו לחבר את כל העולמות הללו בעבודתו, נמשח בדם – המייצג את כפרת הנפש [אבן עזרא] – בשלושה איברים המייצגים אותם: האֹזֶן שבראש מסמלת את עולם השכל והמלאכים; היָדוֹ הממוקמת במרכז הגוף, סמוך ללב הפועם תמיד, מסמלת את עולם הגלגלים הנעים ללא הרף; והרַגְלוֹ מסמלת את העולם השפל והחומרי [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. ההכרה של האדם בכך שהוא מקפל בתוכו את כל העולמות הללו, אמורה לרומם אותו ולשמור עליו מפני החטא [צאינה וראינה].
לצד המשמעות הקוסמית, הפרשנים מוצאים בבחירת האיברים הללו מסר מעשי ומוסרי עבור הכהן העומד בראש העם. האֹזֶן נמשחת כדי שידקדק ויקשיב היטב למצוות ששמע [תולדות יצחק], וכדי שתהיה קשובה תמיד לצרכי הציבור, לקורותיו ולמצוקותיו. היָדוֹ נמשחת כדי להזכיר לו לדקדק במעשיו בעבודת המקדש, וכן כדי להדגיש שמנהיג אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, אלא עליו להיות איש עשייה הפועל למען עדתו. הרַגְלוֹ נמשחת כדי שיזכור ללכת בענווה ולא להיכנס למקומות קדושים בזמן הלא ראוי [תולדות יצחק], וכן כדי להורות לו שאסור לו לקפוא על שמריו – עליו להיות תמיד בתנועה של התקדמות ועלייה רוחנית, שהרי אדם שאינו צועד קדימה, בהכרח הולך אחורה [פרדס יוסף].
בנוסף, משיחת הדם על הבֹּהֶן נועדה לשמש כסגולה להגנה ושמירה על הכהן מפני מזיקים ועין הרע [פרדס יוסף]. בהקשר לאצבעות, הפרשנים מתעכבים על פלאי הבריאה בגוף האדם ומציינים כי חמש האצבעות נבראו במדויק כדי לשרת את חמשת החושים. הבוהן (האגודל) משרתת את אזור הפה וחוש הטעם, והאצבע הקטנה (הזרת) משרתת את האוזן, עדות לכך שה׳ יצר את האדם בחכמה ואין שום איבר לבטלה בבריאה [רבנו בחיי, תולדות יצחק].