בשלב זה של ימי המילואים, מגיע לשיאו תהליך הכשרתם של אהרן ובניו לכהונה. פעולת ההזאה של השמן והדם על הכהנים ועל בגדיהם מהווה את החותם הסופי המעניק להם את קדושתם המלאה.
הכתוב מתאר כי משה לוקח מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, כלומר הדם שכבר ניתן על המזבח קודם לכן, וַיַּז, היזה אותם, עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו, דהיינו על גופו של אהרן ועל בגדיו, ובכך וַיְקַדֵּשׁ אותם בקידוש נוסף ומשלים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על פער בולט בין סדר הפעולות המתואר כאן לבין הציווי המקורי בספר שמות. בעוד שבציווי הופיעה ההזאה לפני הקטרת חלבי הקורבנות, בפועל משה ביצע אותה רק לאחר מכן [רמב"ן, חזקוני, הטור הארוך, רד"צ הופמן]. הסיבה לשינוי זה נובעת מהבנתו של משה כי פעולה זו נועדה להשלים את הקדושה לגמרי. המשיחה הראשונה בשמן, שנעשתה מוקדם יותר, נועדה רק להוות הכנה לקראת הקידוש, אך לא קידשה את הכהנים לחלוטין. רק כעת, באמצעות הזאת הדם, הושלמה ונחתמה קדושתם של האב והבנים כאחד [רמב"ן, הטור הארוך, רד"צ הופמן]. בנוסף לכך, הייתה בידי משה מסורת של תורה שבעל פה לפיה יש להקדים את הקטרת הקורבנות ותנופתם לפני ההזאה על הכהנים [העמק דבר].
הבדל נוסף בין הציווי לביצוע ניכר בסדר החומרים. בספר שמות הציווי מקדים את הדם לשמן, ואילו כאן הפסוק מקדים את השמן לדם. ההסבר לכך נעוץ במיקומו הפיזי של משה באותו רגע ובכלל ההלכתי שלפיו "אין מעבירין על המצוות". לאחר שמשה סיים להניף את חזה הקורבן, הוא עמד בצדו המזרחי של המזבח, קרוב יותר למקום שבו הונח שמן המשחה. דם הקורבן, לעומת זאת, נמצא בקרן הדרומית-מערבית. כדי שלא לחלוף על פני השמן מבלי להשתמש בו, משה נטל אותו תחילה [מלבי"ם].
שאלה נוספת שעולה מן הפסוק היא האם משה עירב את השמן והדם יחד לפני ההזאה, או שהיזה כל אחד מהם בנפרד. בעוד שיש מי שנשאר בספק לגבי אופן הפעולה המדויק [רמב"ן], גישה אחרת מציעה שהחומרים נותרו נפרדים, שכן ייתכן שעל בני אהרן הוזה שמן בלבד [רד"צ הופמן].
לבסוף, הניסוח המדויק של הפסוק טומן בחובו רמז למעמדו של אהרן. המילים עַל בְּגָדָיו וכן אֶת בְּגָדָיו נכתבו ללא אות וי"ו החיבור בתחילתן (ולא "ועל בגדיו"). חיסרון זה בא לרמז שאהרן עצמו כבר התקדש קודם לכן באמצעות יציקת השמן על ראשו, וכעת היו אלה בעיקר בגדיו שהיו זקוקים להשלמת תהליך ההקדשה [רד"צ הופמן].