רגע לפני תחילת טקס חנוכת המשכן וקידושם של אהרן ובניו לכהונה, מתרחש אירוע המשלב סדר קפדני יחד עם פלא על-טבעי. משה רבנו ניגש למלאכת ההכנה, והעם כולו מתאסף לחזות במעמד ההיסטורי.
הקביעה כי וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ מעוררת תמיהה, שהרי בשלב זה משה טרם ביצע את פעולות החנוכה עצמן. הפרשנים מסבירים כי משפט זה אינו מתייחס לפעולת ההקרבה, אלא לסדר ולהתארגנות המקדימה. משה לקח את האנשים והפריטים והורה לעדה להתקבץ [ביאור שטיינזלץ]. הוא תכנן את המהלך בדייקנות, והכין את בגדי הכהונה בדיוק על פי סדר לבישתם, כדי שהבגדים יגיעו לידיו בזמן הנכון והוא לא ידלג על שום שלב במצווה [מלבי"ם]. מעבר לכך, ההכנה כללה גם את הארגון העתידי של עבודת הקודש, כאשר משה קבע והסדיר מראש את משמרות הכהונה והלוויה [העמק דבר, אדרת אליהו].
כאשר הגיע הרגע, וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה. ייתכן שהעם לא המתין להוראה מפורשת, אלא התאסף מעצמו באופן ספונטני ברגע שראה את משה לוקח את אהרן, את בניו ואת בגדי הקודש [אור החיים].
אולם, מיקום האסיפה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד מציב קושי לוגיסטי עצום: כיצד יכולים שש מאות אלף גברים, מלבד הצעירים, לעמוד יחד בשטח כה מצומצם? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאן התרחש נס גלוי של "מועט המחזיק את המרובה", מצב שבו שטח קטן מתרחב כדי להכיל כמות עצומה של אנשים. משה עצמו תמה כיצד יוכל להעמיד את כל העם בפתח האוהל, אך ה' השיב לו שכשם שהוא מתח את השמיים מקצה לקצה, כך ביכולתו להרחיב את המקום. נס זה מצטרף לשורת פלאים דומים בהיסטוריה, כגון הר סיני שהתרחב כדי להכיל את כל העם ורבבות מלאכים, כניסת כל ישראל בין בדי הארון בירדן, וכן לעתיד לבוא, כאשר ירושלים תתרחב כדי להכיל את כל בני האדם שיקומו בתחיית המתים [רבנו בחיי, צאינה וראינה, אור החיים].
לנס התרחבות המקום הייתה גם השלכה ציבורית וחברתית מפתיעה. בדרך כלל, שבט לוי והכוהנים אינם מקבלים נחלה וקרקע בארץ, ולכן כביכול אין סיבה לקנא בהם או לחשוד במשה שמינה את אחיו מתוך העדפת קרובים. אך כאשר העם ראה את הנס בפתח אוהל מועד, הם הבינו שעבדי ה' אינם מוגבלים על ידי מקום או זמן, ושפרנסתם תגיע ברווח ובאופן ניסי גם ללא קרקע חקלאית. תובנה זו עלולה הייתה לעורר בעם חשד שמשה בדה את המינוי מליבו כדי להעניק לאחיו חיים של נס, רווחה וגדולה. משום כך, נאלץ משה להדגיש מאוחר יותר כי כל המהלך נעשה אך ורק בציווי ה', ולא מתוך החלטה אישית שלו [חתם סופר].
באשר לאופן העמידה הפיזי של הקהל, נראה כי העם כולו עמד כשפניו מופנות כלפי הקודש. משה רבנו עמד מולם כמעין חזן הקורא לפני הציבור. מכיוון שמשה דיבר אל העם פנים אל פנים, הרי שפניו היו מופנות אל הקהל ואחוריו אל הקודש, בדומה לאופן הישיבה של זקני העדה [תורה תמימה].