שיאו של תהליך חינוך הכהנים מתאפיין בהעברה ייחודית של הקרבנות. לקיחת המנחות ישירות מידיהם של אהרן ובניו והקטרתן לה׳, מקבעת את כניסתם לתפקיד ומשמשת כמעין סעודת מלך החוגגת את הכנסתם לעבודת הקודש [מלבי"ם]. פעולת הלקיחה מהידיים, וַיִּקַּח... מֵעַל כַּפֵּיהֶם, היא הליך המוכר גם ממקומות אחרים בתורה, כדוגמת מנחת הסוטה [פירושי רד"צ הופמן].
הטקסט מדגיש כי משה הוא זה שלקח את הקרבנות והקטיר אותם. לאורך כל שבעת ימי המילואים, משה שימש בפועל ככהן, כשהוא לבוש בחלוק לבן [רש"י]. הפרשנים דנים מדוע מודגשת עובדת היותו המקטיר והלבוש הייחודי שלו דווקא בשלב זה של הקרבת איל המילואים, ולא בתחילת הפרשה. גישה אחת מסבירה כי בשלבים המוקדמים יותר, אהרן ובניו היו מחוסרי כפרה ולכן לא יכלו לעבוד. אולם כעת, לאחר שדמם של הקרבנות הקודמים כבר נזרק, הם היו ראויים טכנית להקטיר את החלבים. העובדה שמשה בכל זאת ביצע את ההקטרה, מוכיחה כי הוא הצטווה לשמש ככהן הבלעדי לאורך כל שבעת הימים [משכיל לדוד]. גישה אחרת מתמקדת במורכבות העבודה: תנופת הקרבן דורשת בדרך כלל שלושה כהנים. מכיוון שמשה עשה זאת לבדו, הדבר ממחיש כי לא היה אדם אחר שראוי לעבודה מלבדו באותם ימים [שפתי חכמים, גור אריה]. לחלופין, ההדגשה נועדה למנוע טעות בהבנת הכתוב, שכן הפועל מתאר את ההקטרה ללא ציון מפורש של שם המקטיר, והיה מקום לחשוב שאהרן או בניו עשו זאת [לבוש האורה].
באשר לחלוק הלבן שמשה לבש, מוסבר כי משה לא החליף את בגדיו בין קרבן לקרבן כפי שנהוג ביום הכיפורים, אלא ביצע את כל העבודות ברצף באותו חלוק לבן שלבש בתחילת היום [דברי דוד]. הצבע הלבן והיעדר אימרה (שוליים כפולים) בבגד מסמלים פשטות מוחלטת, התואמת את מעלתו הרוחנית העליונה והזכה של משה [גור אריה]. בנוסף, לבישת החלוק מעידה על כך שמשה תפקד כשליחם של אהרן ובניו במסגרת של במת יחיד, ולא כשליח ה׳ במזבח קבוע [חתם סופר].
הקטרת הקרבן כאן מציגה חריגה הלכתית בולטת. הכתוב מציין כי השוק (רגל הבהמה) הוקטרה על המזבח, למרות שבכל מקום אחר בתורה שוק של קרבן שלמים אינו מוקטר אלא ניתן לכהנים למאכל [רש"י, מזרחי]. הסיבה לחריגה זו היא שמשה נחשב ל"בעלים" של הקרבן, ובעלים אינם רשאים לאכול חלק זה. מנגד, אהרן ובניו טרם סיימו את חינוכם לכהונה ולכן גם הם לא יכלו לאכלו, מה שחייב את שריפת השוק על המזבח [משכיל לדוד]. הסבר נוסף הוא שה׳ שינה את ההלכה באופן נקודתי כדי ליצור הבחנה ברורה בין משה, שהיה לוי ושימש בכהונה רק באופן זמני, לבין אהרן ובניו שקיבלו את החלקים הללו כחוק עולם [שפתי חכמים].
ביחס למיקום ההקטרה, עַל הָעֹלָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא "אחר העולה", כלומר לאחר שקרבן העולה כבר הוקטר ונשרף כליל, ולא פיזית על גביו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, שטיינזלץ, דברי דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ההקטרה נעשתה ממש "עם העולה" [חזקוני], או שהונחה על גבי העולה בעודה שלמה ונשרפת, ללא כל הפסק והמתנה ביניהן [אור החיים].
הכתוב מסכם ומדגיש מִלֻּאִים הֵם, כדי לבאר שקרבנות אלו עולים לריח ניחוח לפני ה׳ דווקא בזכות מהותם כקרבנות מילואים – קרבנות שנועדו לחנך ולהקדיש את הכהנים לעבודת ה׳ [מלבי"ם].