בימי המילואים שבהם הוקדש המשכן, שימש משה רבנו בתפקיד מיוחד של כהן גדול וזכה לקבל חלק מקרבנות הקודש.
פעולת התנופה בקרבן זה הייתה ייחודית. בשלמי דורות, הקרבנות הרגילים המוקרבים במשכן, נהוג להניף את החלבים, השוק והחזה יחד כפעולה אחת. אולם בקרבן המילואים, שבו השוק הוקטר על המזבח, משה הניף תחילה את החלקים המיועדים למזבח, ורק לאחר מכן לקח את הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ לבדו [ביאור יש"ר]. החזה הונף בנפרד משום שלא נועד להקטרה, אלא ניתן מלכתחילה כמתנה לכהן [רד"צ הופמן]. מבחינת מסורת הכתב, המילה וַיְנִיפֵהוּ נכתבת בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי].
המילה לְמָנָה מבטאת לשון של חלוקה הניתנת לכהנים [רש"י המובא בתורה תמימה]. ציון העובדה שהחזה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים ניתן למשה, בא להדגיש שגם הוא קיבל פעם אחת מנה ממתנות הכהונה [רד"צ הופמן], שכן באותם ימים הוא נחשב לכהן גדול החולק בקודשי שמים. חכמים בתלמוד למדו מפסוק זה על מעמדו של משה ככהן, אף שעולה השאלה מדוע הסתמכו דווקא על פסוק זה ולא על הציווי המקדים המופיע בספר שמות "והיה לך למנה" [תורה תמימה]. יתרה מזאת, בעוד שבספר שמות מופיע מיד לאחר מכן הציווי להקדיש לדורות את החזה והשוק לכהנים, הוראה זו אינה חוזרת כאן, משום שהיא כבר ניתנה בפירוט בדיני הקרבנות בפרק הקודם והדבר היה מובן מאליו [רד"צ הופמן].