טקס חנוכת המשכן והכהונה מגיע לשיאו עם הקרבת הקורבן החותם את התהליך. רגע זה מעניק לאהרן ולבניו את ההכשרה הסופית לעמוד ולשרת בקודש. הכתוב מציין את הקורבן בשני תארים שונים: הָאַיִל הַשֵּׁנִִי וכן אֵיל הַמִּלֻּאִים.
התואר הָאַיִל הַשֵּׁנִִי בא ללמד על חשיבות סדר הקורבנות. ציון המספר מוכיח כי קורבנות היום מעכבים זה את זה, וכי לא ניתן להקריב איל זה בטרם הוקרב האיל הראשון, הלוא הוא איל העולה [רמב"ן, מלבי"ם, אדרת אליהו].
באשר לכינוי אֵיל הַמִּלֻּאִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה מילואים קשורה להשלמה ולשלמים. זהו האיל המיוחד לטקס מינוי הכהנים וכניסתם לתפקיד [שטיינזלץ, הופמן], והוא נקרא כך משום שהוא ממלא ומשלים את הכהנים בכהונתם [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה].
עולה השאלה מדוע מכל קורבנות היום, שכולם נועדו לחינוך הכהנים, זכה דווקא איל זה להיקרא אֵיל הַמִּלֻּאִים. יש המסבירים כי קורבן זה היה האחרון בסדר העבודה, ובו נחתם והושלם תהליך הקידוש [רמב"ן, הטור הארוך, הופמן]. הסבר נוסף קושר זאת להיותו קורבן שלמים, המביא שלמות ושלום למזבח, לכהנים העובדים ולבעלים, בשונה מקורבנות החטאת והעולה שקדמו לו [מזרחי, דברי דוד]. מנגד, יש המדגישים כי האיל זכה לשם ייחודי משום שדיניו חרגו מדיני קורבן שלמים רגיל. אופן נתינת דמו על תנוך האוזן והבוהן, הקטרת חלקיו ואכילתו היו ייחודיים אך ורק לימי המילואים, ולכן לא נקרא "איל שלמים" אלא "איל מילואים" [ביאור יש"ר].
בסיום הפסוק נאמר וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. הפרשנים עומדים על כך שכאן הפועל מופיע בלשון רבים, בניגוד לציווי המקורי בספר שמות שנכתב בלשון יחיד ("וסמך"). בעוד שיש מי שטוען כי אין כל הבדל מעשי בין הלשונות [אבן עזרא], פרשנים אחרים רואים בשינוי זה עדות לכך שאהרן ובניו סמכו את ידיהם על ראש האיל יחד, בבת אחת [מלבי"ם, צפנת פענח, הופמן]. פעולה משותפת זו נבעה מתוך שמחה עצומה ותחושת חג על זכותם להשלים את עבודת היום [מלבי"ם, אדרת אליהו]. טעם נוסף לסמיכה המשותפת קשור להשלכות חטא העגל, שבעקבותיו הוצרכו גם בני אהרן לכפרה, ולכן בטלו לאביהם וסמכו את ידיהם יחד עמו [צפנת פענח].