פסוק זה מתאר את שלב השיא בהכשרתם של אהרן ובניו לכהונה, ומצווה עליהם להישאר במתחם המשכן במשך שבעה ימים רצופים [הכתב והקבלה], תוך פרישה מוחלטת מבתיהם ומחיי השגרה [ביאור יש"ר].
המושג מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם מתייחס להשלמת תקופת ההשתלמות וההכנה לתפקיד [ביאור שטיינזלץ], ומבטא רעיון של שלמות [רבנו בחיי]. עם זאת, המילה מִלֻּאֵיכֶם נכתבה בתורה בכתיב חסר (ללא האות ו'), ויש שראו בכך רמז מטרים לכך ששמחת חנוכת המשכן לא תהיה שלמה לגמרי, שכן מיד לאחר מכן, ביום השמיני, ימותו נדב ואביהוא [פענח רזא].
הביטוי יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם מתבאר על ידי הפרשנים בכמה אופנים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהסמכה רשמית לכהונה וקבלת סמכות. יש שהמשילו זאת לאדם המקבל לידיו כפפת עור כאות למינויו ושליטתו בתפקיד [פרדס יוסף]. מבחינה מעשית, "מילוי הידיים" התבטא בכך שמשה נתן פיזית את הקרבנות על כפיהם של אהרן ובניו, ובכך הפכו ידיהם מ"ריקות" לידיים הפעילות בעבודת הקודש [רא"ש, אם למקרא, ביאור יש"ר].
פירוש נוסף מציע כי מטרת הימים הללו הייתה אימון ולמידה; מכיוון שמשה הוא שביצע את עבודת הקורבנות בפועל באותם שבעה ימים, על הכהנים היה לעמוד, להתבונן במעשיו ולתרגל את זריזות ידיהם לקראת כניסתם לתפקיד [העמק דבר]. מבחינה תחבירית, הפועל יְמַלֵּא משמש כאן כפועל סתמי, כלומר "העושה ימלא את ידיכם" (הכוונה למשה שמבצע את ההסמכה), ואינו מתייחס בהכרח לה' כנושא המשפט [רד"צ הופמן].
הציווי וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ עורר דיון נרחב בין המפרשים לגבי אופי השהייה במקום. גישה אחת גורסת כי אהרן ובניו נדרשו לשהות במקום ברציפות מוחלטת, יומם ולילה, שכן בשלב זה טרם הוסמכו לעבוד בעצמם ותפקידם היה אך ורק להמתין, ללמוד ולהתכונן [רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. מנגד, יש הסבורים כי האיסור לצאת משמעו שלא ילכו לעסוק בעניינים אחרים או יחזרו לבתיהם, אך הותר להם לצאת כדי להתפנות לצרכיהם הבסיסיים. פרשנים אלו מציינים כי התורה משתמשת לעיתים בלשון גוזמה, בדומה לתיאור בכי בני ישראל על משה במשך שלושים יום, שברור שלא בכו בכל רגע נתון [אבן עזרא, חזקוני]. דעה שלישית מצמצמת את האיסור אף יותר וטוענת כי נאסר עליהם לצאת רק בזמן הקרבת קרבנות המילואים עצמם [העמק דבר].
קושי לוגיסטי שנידון במקורות נוגע למציאות הפיזית של המשכן באותם ימים. על פי המסורת, במהלך שבעת ימי המילואים משה היה מקים את המשכן בבוקר ומפרק אותו לעת ערב, ורק ביום השמיני המשכן הוקם באופן קבוע [רא"ש, אדרת אליהו, מלבי"ם]. אם המשכן פורק מדי לילה, כיצד יכלו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד? יש המשיבים כי הם ישבו במקום בתחילת הלילה, בטרם משה פירק את המשכן [מלבי"ם]. פרשנות אחרת מסבירה זאת מבחינה מושגית: גם כאשר המשכן היה מפורק פיזית, המרחב עצמו שמר על הגדרתו כמקום מתוחם. מכיוון שלא היה להם מקום אחר שמוגדר כ"בפנים", עצם ההישארות באותו שטח, ללא עזיבתו למקום אחר, נחשבה לקיום מלא של הציווי שלא לצאת החוצה [צפנת פענח].