הדיבור האלוהי הפותח פרשה זו מהווה חוליה מקשרת, המעבירה את המוקד מפירוט הלכות הקרבנות אל האירוע ההיסטורי של חנוכת המשכן והקדשת הכהנים. הפרשנים מסכימים כי וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה כאן מחזיר את הרצף העלילתי אחורה, אל הציוויים שניתנו כבר בפרשת תצווה ואל תהליך הקמת המשכן המתואר בסוף חומש שמות [רלב"ג, רש"ר הירש, הופמן, אברבנאל]. הקמת המשכן החלה למעשה בעשרים ושלושה בחודש אדר. במהלך שבעת ימי המילואים, משה היה מקים וסותר את המשכן מדי יום כדי להרגיל את הכהנים בעבודה, ורק לאחר מכן, בראש חודש ניסן, הוקם המשכן באופן קבוע ומוחלט [רש"ר הירש, אברבנאל].
תוכן הדיבור נועד להורות למשה לקחת את אהרן ואת בניו אל פתח אוהל מועד לעיני כל העדה. מעמד פומבי זה נועד להטמיע בעם יחס של כבוד ומורא כלפי הכהנים, ולהבהיר כי בחירתם נעשתה בציווי ה' ולא מתוך העדפת קרובים של משה [אברבנאל]. בחירה זו באהרן ובזרעו למשמרת הכהונה מבטאת ברית נצחית עם שבט לוי, עובדה המוכחת ומבוססת היטב לאורך כל ספרי המקרא והנביאים [הופמן].
לציווי לקחת את אהרן ישנו גם רובד פסיכולוגי ורוחני עמוק. לאחר חטא העגל, אהרן נשא עמו תחושת אשמה כבדה וחש מרוחק מהקדושה. הלקיחה בהקשר זה אינה רק פעולה פיזית, אלא משיכת הלב ופיוס בדברים. ה' קורא לאהרן לשוב ולהיכנס חזרה אל רשות הקדושה. העובדה שבניו של אהרן נלקחים איתו, כלומר כטפלים לו ובזכותו, מוכיחה לאהרן כי חטאו נסלח לחלוטין באהבה, והוא נבחר לכהונה בזכות עצמו, ולא רק בזכות בניו שלא חטאו [מלבי"ם].
תהליך הקידוש והמשיחה של אהרן היה מורכב משלבים. תחילה נמשח אהרן בשמן בלבד, כדי לקדשו לתפקיד הכהן הגדול לכל ימי חייו. לאחר מכן נמשח שוב, הפעם בשילוב של שמן ודם מעל המזבח, יחד עם בניו, כדי לקדש את זרעו לדורות לשרת בקודש. משה הצטווה להלביש את אהרן עוד לפני משיחת המשכן, כדי שיוכל למשוח את שניהם ברצף וללא הפסקה [אברבנאל].
בסיום תהליך ההקדשה, אהרן ובניו נצטוו לשבת בפתח אוהל מועד יומם ולילה במשך כל שבעת ימי המילואים. ישיבת קבע זו נועדה ללימוד מעמיק של הלכות הכהונה ולתרגול עבודת המשכן. ייתכן כי ציווי זה, שלא לצאת מן המקדש, הכיל בתוכו גם אזהרה סמויה לבני אהרן, נדב ואביהוא, לבל יצאו החוצה לקחת אש זרה, אזהרה שלמרבה הצער לא מנעה את מותם העתידי [אברבנאל].