הלבשת הכהן הגדול בבגדי הכהונה מגיעה לשיאה עם הנחת החושן על לבו, פעולה המשלבת בתוכה סדר מדויק וסודות עליונים.
הפרשנים עומדים על כך שפסוק זה מעורר שאלה, שכן חיבור החושן לאפוד נעשה כבר בעת תפירת הבגדים, והרי חל איסור לנתקם זה מזה. משום כך, הגישה המרכזית היא שהכתוב בא ללמדנו את סדר הלבישה המדויק לדורות. משה הלביש את החושן כך שחגורת האפוד תיקשר תחתיו [מלבי"ם]. גישה משלימה מסבירה כי תחילה החושן רק היה תלוי מלמעלה באופן רופף, והמילה וַיָּשֶׂם מלמדת שרק לאחר חגירת האפוד, משה תיקן את החושן וחיבר אותו גם בחלקו התחתון לכדי עמידה יציבה ושלמה [העמק דבר].
לאחר קיבוע החושן, הוכנסו לתוכו הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. מהותם של אלו נידונה רבות, והפרשנים חלוקים לגבי טבעם. קו מחשבה אחד, בעל אופי מיסטי, גורס כי מדובר בסוד הפנימי של החושן [ביאור שטיינזלץ], שהוא למעשה קלף שעליו כתוב השם המפורש של ה' [רש"י, רבנו בחיי]. מכוח שם זה זכה הכהן להשראה של רוח הקודש. מדרגה רוחנית זו נמוכה מנבואה אך גבוהה מבת קול, שכן בניגוד לנביא שחושיו מתבטלים בעת החיזיון, הכהן נשאר בהכרתו המלאה ורוח עליונה מעוררת אותו ושמה את התשובות על לשונו [רבנו בחיי].
לעומת זאת, קו מחשבה אחר מציע הסבר מעשי יותר. לפי גישה זו, האורים והתומים לא היו קבועים בחושן אלא הוכנסו אליו רק בשעת הלבישה לקראת שימוש. ייתכן שהיו אלו עשרים ושתיים חתיכות קטנות של עץ או מתכת, שעליהן נחקקו אותיות האלף-בית. הכהן היה שולף אותיות מתוך החושן, ובהשגחת ה' חוברו האותיות לכדי תשובה ברורה לשאלתו. לפי פירוש זה, השם "אורים" נגזר מהאות הראשונה אל"ף שרומזת למילה אור, והשם "תומים" מהאות האחרונה תי"ו שרומזת למילה תם [שד"ל].