משיחתו של הכהן הגדול מהווה את נקודת השיא בתהליך הקדשתו, ומבדילה אותו מכל אדם אחר לשם עבודת ה'. פעולת המשיחה אינה רק יציקה סתמית של שמן, אלא הליך מדויק ורב-שלבי שנועד להשרות עליו קדושה עליונה ולהכינו לכניסה אל הקודש.
הכתוב משתמש בשני פעלים שונים לתיאור הפעולה: וַיִּצֹק וכן וַיִּמְשַׁח. רוב הפרשנים מסכימים כי פעלים אלו מתארים שתי פעולות נפרדות שנעשו בזו אחר זו. תחילה, משה יצק את השמן ישירות על ראשו של אהרן. לאחר מכן, הניח שמן בין ריסי עיניו של אהרן ומשך אותו באצבעו על פני הפדחת כדי לחבר אותו עם השמן שעל הראש [רש"י, מזרחי]. משיחה זו שעל המצח נעשתה בצורה מיוחדת, כמין צורת אות יוונית [מזרחי, תורה תמימה, רד"צ הופמן]. סדר הפעולות נלמד מתוך סדר המילים בכתוב, המקדים את היציקה למשיחה [מזרחי].
סוגיה מרכזית הנידונה בקרב הפרשנים היא ההבחנה הברורה בין משיחתו של אהרן לבין משיחת בניו, כהני ההדיוט. הפעולה של וַיִּצֹק על הראש הייתה ייחודית לאהרן בלבד, בשל קדושתה היתרה של הכהונה הגדולה [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. באשר לבני אהרן, מתעוררת מחלוקת לגבי אופן הקדשתם. ישנה דעה הסוברת כי גם הבנים נמשחו בשמן באותה צורה במהלך שבעת ימי המילואים, והדבר לא הוזכר כאן משום שזו לא הייתה מצווה לדורות. עם זאת, הגישה המרכזית והפשוטה יותר היא שבני אהרן כלל לא נמשחו ביציקת שמן על ראשם. הקדשתם הסתכמה בהזאת שמן המשחה על גופם ועל בגדיהם בלבד, בניגוד לאהרן שזכה ליציקה המלאה [הטור הארוך, רמב"ן, רד"צ הופמן].
הכתוב מסיים במילה לְקַדְּשׁוֹ. מכיוון שגם מלכים נמשחים בשמן כדי להעניק להם רוח של עוז וגבורה, מדגיש הכתוב שמטרת משיחתו של אהרן הייתה שונה בתכלית, והיא כוונה באופן טהור לשם קדושה [העמק דבר], ונועדה לקדש גם אותו באופן אישי [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, סדר הפעולות כולו תוכנן בקפידה: משה עיכב את משיחת המשכן עצמו עד שאהרן יולבש ויימשח, כדי להבטיח שהכהן המקריב יהיה מוכן, מזומן ומקודש להיכנס אל המקדש ולעבוד את ה' מיד עם הקמתו [הטור הארוך בשם הרמב"ן].