ימי חנוכת המשכן, המכונים "ימי המילואים", תובעים מאהרן ובניו התמסרות פיזית ורוחנית מוחלטת. הציווי המופנה אליהם מקיף את כל שעות היממה ומציב רף גבוה של קדושה, משמעת וזהירות, תוך שהוא מקפל בתוכו הלכות לדורות, רמזים לעתיד, והדרכה רוחנית לחיי האדם.
באשר להוראה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בישיבה רצופה ללא הפסקה במשך שבוע שלם, שכן אדם קרוץ מחומר מחויב לדאוג לצרכיו הגופניים ההכרחיים. הכוונה היא שהכהנים לא יעזבו את מתחם המשכן בשעות המיועדות לעבודה, ולא ינטשו את עבודתם באמצעיתה. מכאן נלמדת הלכה לדורות האוסרת על כהן לעזוב את המקדש בשעת עבודתו [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, צאינה וראינה, פרדס יוסף]. את המגורים הרצופים באוהל מועד מדמים הפרשנים למצוות הישיבה בסוכה, שבה האוהל הופך למקום המושב העיקרי לענייני קדושה, אך מותר לצאת ממנו לצרכים חיוניים [ביאור יש"ר]. מבחינה מעשית, היריעות של אוהל מועד נותרו מוקמות לאורך כל אותם ימים ולא פורקו [ספורנו], והכהנים ככל הנראה חילקו ביניהם את הזמן ופעלו במשמרות [ביאור שטיינזלץ].
לגבי הדרישה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה', קיימים מספר אפיקי פרשנות המשלימים זה את זה. במישור הפיזי, מדובר בהצבת משמר כבוד למקדש, שתפקידו להגן על קדושת המקום ולמנוע כניסת טמאים, מצווה שניתן לקיים אפילו בזמן שינה [פרדס יוסף, רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני והרעיוני, השמירה מתפרשת כהתמסרות מוחלטת להבנה ולהפנמה של הרעיונות הגנוזים במשכן [רש"ר הירש], וכלימוד מעמיק של התורה שבעל פה כדי לדעת כיצד לבצע את העבודה במדויק וללא שגגות [העמק דבר, נתינה לגר]. בנוסף, נלמדת מכאן החובה ליצור סייגים וגדרות למצוות התורה [תורה תמימה].
האזהרה החמורה וְלֹא תָמוּתוּ מוסברת על ידי הפרשנים בדרך של הסקת חיוב מתוך שלילה. התורה אינה מבטיחה שאם ישמרו את המצוות לא ימותו, שכן זה מובן מאליו, אלא מדגישה את העונש: אם לא תעשו כן, ולא תשמרו על הכללים בקפדנות, הרי שאתם חייבים מיתה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, אבן עזרא]. השמירה המדוקדקת והלימוד המקדים הם הערובה לכך שלא יכשלו בעבודת המזבח ויתחייבו מיתה [העמק דבר].
את החתימה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי מפרשים כהבהרה של משה רבנו. אף על פי שפרטי ישיבת שבעת הימים לא נכתבו במפורש בפרשיות הקודמות שעסקו בציווי על המשכן, משה מבהיר כי קיבל הוראה זו מפי הגבורה [ביאור יש"ר, העמק דבר, אבן עזרא]. יש המוצאים כאן גם דברי חיזוק: משה אומר לכהנים שעליהם לקיים את הציווי כעת מפני שהוא ציווה אותם, ועל כך יקבלו שכר, קל וחומר שיזכו לשכר בעתיד כאשר ה' יצווה אותם על שמירת המקדש באופן ישיר [מלבי"ם].
ברובד המדרשי, הפסוק טומן בחובו התייחסות מצמררת לעתיד. שבעת הימים רומזים לשבעת ימי האבלות על נדב ואביהוא שעתידים למות ביום השמיני. הקב"ה, היודע את העתיד, ציווה עליהם לשבת באוהל מועד כדי לקיים מעין אבלות מוקדמת, ממש כפי שהקב"ה התאבל שבעה ימים לפני שהביא את המבול על העולם. הקבלה זו מלמדת שסילוקם של צדיקים מן העולם קשה ומשמעותי לפני ה' ממש כמו חורבן העולם כולו [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, שפתי כהן].
ברובד אלגורי ואישי, הפסוק משמש כהדרכה לחיים שלמים. "שבעת ימים" מסמלים את שבעים שנות חייו של האדם. ההוראה לא לצאת מפתח אוהל מועד קוראת לאדם שלא להסיח את דעתו ממחשבות של עבודת ה' לאורך כל שנות חייו. על האדם לחיות כל יום כאילו הוא יומו האחרון, לשמור את משמרת ה', ובזכות כך לזכות בחיים אמיתיים ונצחיים [חתם סופר].