הקדשת כלי המשכן אינה פעולה טכנית בלבד, אלא תהליך רוחני עמוק שנועד לחבר בין החומר לרוח ולבסס את קיום העולם. הפעולה המרכזית בתהליך זה היא משיחת הכלים בשמן. משמעות המילה וַיַּז היא הִזָּה, כלומר השפריץ טיפות, והמילה מִמֶּנּוּ מתייחסת אל שמן המשחה. פעולות אלו נעשו לְקַדְּשָׁם, שכן באמצעות ההזאה והמשיחה הכלים הוקדשו וקיבלו את מעמדם [ביאור שטיינזלץ].
פעולת ההזאה על המזבח מעוררת תמיהה מרכזית, שכן הפסוק מתאר את ביצוע ההזאה בפועל, אך לא מופיע בשום מקום ציווי מפורש של ה׳ למשה לעשות זאת [רש"י]. כדי ליישב קושי זה, מציעים הפרשנים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת מחפשת את המקור לציווי בתוך פסוקים אחרים. יש הסבורים כי כאשר התורה ציוותה בעבר "וחיטאת על המזבח", פעולת החיטוי משמעותה הזאה, בדומה למי חטאת שמזים אותם לטהרה [גור אריה, ביאור יש"ר]. אחרים מדייקים מכך שהמזבח הוזכר פעמיים בציווי המשיחה, וטוענים כי האזכור הכפול בא ללמד על פעולה נוספת של הזאה, מעבר למשיחה הרגילה שנידונה כבר קודם לכן [משכיל לדוד].
גישה אחרת מסבירה את הצורך בהזאה מתוך מעמדו המיוחד של המזבח. המזבח הוגדר כ"קודש קדשים", ולכן נדרשה עבורו תוספת קדושה מעבר לשאר כלי המשכן שנמשחו בשמן בלבד. קדושה יתרה זו הושגה באמצעות ההזאה. יתרה מכך, מאחר שהכהנים המקריבים קודשו בהזאת שמן, קל וחומר שהמזבח, המשמש ככלי להקרבה עצמה, אינו פחות בערכו מהם וזקוק גם הוא להזאה [רמב"ן, הטור הארוך].
מנגד, ישנו הסבר מעשי המבוסס על המבנה הפיזי של המזבח. בניגוד לשאר הכלים, חללו הפנימי של המזבח היה מלא בעפר. בעוד שאת מעטפת הנחושת החיצונית היה ניתן למשוח בשמן, לא היה שייך למשוח את העפר עצמו. לכן, בחלקו העליון של המזבח, היכן שהיו מקריבים את הקרבנות על גבי העפר, היה צורך להזות את השמן במקום למשוח אותו, כדי לא לגרוע מקדושתו ביחס לשאר הכלים [שפתי חכמים, גור אריה].
הדיון על הזאת השמן מוביל את הפרשנים למחלוקת מעניינת באשר לאופן קידושם של הכהנים עצמם. יש הטוענים כי בניגוד לאהרן הכהן ששמן נרצק על ראשו, בניו קודשו אך ורק באמצעות הזאת שמן על בגדיהם, ללא יציקה על הראש [רמב"ן]. אולם, פרשנים אחרים חולקים וסוברים שגם בני אהרן היו זקוקים ליציקת שמן על ראשם, במיוחד לאור העובדה שחלקם עתידים היו לשמש ככהנים גדולים בעצמם [פרדס יוסף].
מעבר לפעולה הפיזית, ישנה משמעות סמלית עמוקה למספר ההזאות. הזאת השמן שֶׁבַע פְּעָמִים אינה מקרית, אלא מקבילה בסודה לשבעת ימי בראשית. תהליך הקמת המשכן ומשיחת כליו נתפס כפעולה שנועדה לחזק, לקיים ולבסם את העולם כולו. הכוונה הפנימית בפעולות אלו, יחד עם שבעת ימי המילואים, היא לכפר על חטאיהם של אדם הראשון וקין, ולתקן את הפגמים הרוחניים והדינים שנוצרו בבריאה מאז תחילתה, מתוך מטרה להשיב את העולם ליסוד החסד שבו נברא [צרור המור, רקנאטי].