תהליך הקרבת איל העולה בימי המילואים דורש דיוק רב בשלבי ההכנה וההקטרה על המזבח, תוך התייחסות לכל איבר ואיבר. הפעולה הראשונה המוזכרת היא חלוקת הקורבן, כאשר הנושא המבצע פעולה זו הוא משה [הופמן].
באשר לפעולת הניתוח, הכתוב מציין וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו, אך אינו מזכיר את הפשטת העור שקודמת בדרך כלל לניתוח האיברים. עובדה זו מעוררת מחלוקת באשר למה שאירע בפועל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין ניתוח ללא הפשטה, והכתוב פשוט קיצר ולא הזכיר זאת משום שהדבר כבר צווה במפורש בהלכות קורבן עולה [רמב"ן, הטור הארוך]. מנגד, יש הסבורים כי במקרה ייחודי זה הקורבן אכן לא הופשט מעורו והועלה לאש יחד עמו, שכן לו היה מופשט, הכתוב היה צריך לציין שמשה קיבל את העור לעצמו, כפי שצוין לגבי איברים אחרים [הופמן].
לאחר הניתוח, הכתוב מפרט את האיברים המוקטרים: אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר. סדר זה אינו מקרי; הראש מוקרב קודם לכל שאר האיברים. המילה הַפָּדֶר מתייחסת לחלב הקורבן, ותפקידו היה לכסות את הראש המנותח, ולכן הוא נזכר מיד לאחריו [מלבי"ם, הופמן].
הפסוק מציין כי משה הקטיר איברים אלו (וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה), אך מיד בפסוק הבא מוזכרת רחיצת הקרביים והקטרה נוספת של כל האיל. כפילות זו מעלה את השאלה האם היו כאן שתי הקטרות נפרדות או הקטרה אחת משותפת.
גישה אחת מסבירה כי בפועל משה הקטיר את כל חלקי האיל בבת אחת, וזאת רק לאחר סיום רחיצת הקרביים המוזכרת בהמשך. הסיבה שהתורה הפרידה וכתבה הקטרה נפרדת על הראש והנתחים היא כדי ללמד הלכה: בניגוד לקרביים ולכרעיים, הנתחים אינם דורשים רחיצה במים טרם העלאתם למזבח [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים שאכן התקיימו כאן שתי הקטרות נפרדות. על פי גישה זו, בדרך כלל כאשר כהנים רבים עובדים יחד במקדש, כל האיברים מוכנים במקביל ומוקטרים כאחד. אולם, כאשר הבעלים של הקורבן מתעסקים בעצמם בניתוח וברחיצה, התהליך לוקח זמן רב יותר משום שניקוי הקרביים אינו נעשה כרגע. כדי שלא להשאיר את הנתחים הראשונים בהמתנה ממושכת לבטלה, דבר שאין בו כבוד לקורבן, מקטירים קודם את הנתחים המוכנים, ורק לאחר מכן מקטירים את הקרביים. כך אירע בימי המילואים שבהם העבודה נעשתה באופן אישי, ולכן פוצלה ההקטרה לשלבים [העמק דבר].